חטאנו שלא הקמנו את "בצלם"
"לא ארץ נוכרייה כבשנו, ובצדק ובדין כבשנו. אבל דרך הטבע היא שהשלטון משחית, וכמוהו הכיבוש. אנחנו היינו צריכים לשמור על הגינותו". מאמר שפרסם אורי אליצור ז"ל במוסף נקודה בספטמבר 1994 מתוך המוסף שייצא במקור ראשון בסוף השבוע לזכרו
• לכל העדכונים: היכנסו לעמוד החדשות של nrg
במבחן הגדול הזה ייתכן שננצח. ייתכן גם, חלילה, שניכשל בו ובנינו יצטרכו להתחיל מבראשית, וייתכנו גם כל מיני אפשרויות ביניים. בכל מקרה, יהיה אחר כך די זמן ודי צורך ללמוד לקחים מן השורש ולנתח שגיאות לעומק. אבל עכשיו אין זמן לזה ואין תועלת בזה.
שנית, לגופו של עניין, אני חושב שלא עשינו טעויות גדולות. האירועים הקשים האחרונים מעידים בוודאות רק על דבר אחד, שבעצם היה תמיד ידוע לכולנו: הקדשנו את מיטב שנותינו למפעל שהצלחתו איננה מובטחת מראש. עצם ההתמסרות לעניין גדול שיש לו גם סיכוי מסוים להיכשל איננה טעות. להפך, מי שנמנע מעשייה עד שיבטיחו לו מראש מאה אחוז של סיכויי הצלחה לעולם לא יזרע ולעולם לא יקצור.
ושלישית, רמת הגולן תוכיח. הרי הטעויות הגדולות כביכול ידועות ומוכרות לכולנו, והן שלוש: לא התנחלנו בלבבות; לא השכלנו ליצור קשרים טובים ומהלכים בתנועת העבודה; לא הצבנו אלטרנטיבה פרגמטית והגיונית מסוג חצי נסיגה עם שליש אוטונומיה ושתי חמישיות של גושי התיישבות וכבישים עוקפים.
אני סבור שהעובדות בעיקרן לא נכונות, ושלאמיתו של דבר גם בתחומים האלה עשינו והשגנו הרבה. אבל גם אם נניח שההלקאה העצמית אמנם נכונה, בואו ונסתכל במאבק על רמת הגולן.
מתיישבי הגולן בוודאי לא חטאו באף אחד משלושת החטאים האלה. הם התנחלו בכל הלבבות, בכל החוגים ובכל הארץ; הם בשר מבשרה של תנועת העבודה ויש להם קשרים מצוינים במסדרונות השלטון; רבים מהם מוכנים – ואף הגישו הצעות יפות – ל“פשרה הגיונית“ בגולן. וכל זה לא הועיל להם. מצבו של הגולן, נכון לעכשיו, מסוכן ומדאיג אף יותר ממצב יש“ע.
מטעמים אלה אני נוטה לחשוב שחשבון הנפש המעמיק והמעיק בשעה הזאת הוא, בעיקר, עצת היצר; תחליף מושך לב אבל בלתי יעיל לעשייה הרצינית המוטלת עלינו, שהיא עוד הפגנה ועוד מחאה, עוד סטיקר ועוד משמרת, מלאכה מפרכת ומונוטונית ומתסכלת שפירותיה אינם נראים לעין, אבל רק באמצעותה אולי ננצח.
ואחרי כל ההקדמה הזאת, יש לי גם מחשבה במה חטאנו. ואני מעלה אותה לא כדי לעצור ולתקן עכשיו, ולא כדי לבכות, אלא רק כחומר למחשבה לעתיד הרחוק, אולי לנו ואולי לבנינו. חטאנו בזה שלא אנחנו הקמנו את ארגון “בצלם“.
אנחנו תמיד מתקוממים נגד הטענה שהכיבוש משחית. בדין אנחנו מתקוממים, משום שאנשי השמאל הטוענים כך אינם באים בידיים נקיות ובתום לב. כבר שמענו התבטאויות רבות וראינו סימנים רבים לכך שהם לא באמת מתעניינים בטענה ובדרכי ההתמודדות איתה, אלא כמעט רק במסקנה הפוליטית – הכיבוש משחית ולכן צריך להסתלק מהשטחים. המסקנה שגויה, אבל הטענה נכונה.
המסקנה שגויה כי הרי גם השלטון משחית, ובכל זאת השמאל לא מתנדב להסתלק מן השלטון. לפעמים הוא מחפש דרכים להיאבק בהשחתה כדי לשמור על השלטון. התחבורה המוטורית מרבה אסונות, ובכל זאת המועצה למניעת תאונות לא מציעה לחזור אל הסוס והעגלה, אלא מחפשת דרכים למנוע תאונות דווקא כדי לקיים את התחבורה. הפיתוח, הטכנולוגיה והתעשייה משחיתים את הנוף והטבע, ובכל זאת גם השר לאיכות הסביבה בכבודו ובעצמו אינו מציע להפסיק כל פיתוח ולחזור למחרשת העץ, אלא להתמודד עם ההשחתה ולמצוא את נקודת האיזון של מקסימום הפיתוח והצמיחה במינימום נזק לסביבה.
אבל הטענה לגופה נכונה, הכיבוש משחית. אני לא נבהל מן השימוש במילים האלה, בשתיהן. אמנם כיבוש. לא ארץ נכרייה כבשנו, בדיך ובצדק כבשנו, את הגליל והנגב בתש“ח, את השומרון ויהודה בתשכ“ז. כבשנו, ותחת ידינו חיה אוכלוסייה כבושה.
וגם אמנם משחית. הכיבוש לא משחית את נפש כולנו ולא מרעיל את החברה הישראלית ולא הורס כל חלקה טובה, כל אלה סיסמאות תעמולה של השמאל. אבל הכיבוש משחית רבים וטובים מן האנשים שעסוקים בו בפועל. שלטון משחית מטבעו, ושלטון צבאי מועד להשחתה עוד יותר. בצה“ל, כמו בכל מקום, יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. הכוח והשלטון הבלתי מבוקרים עושים את הטובים טובים פחות ואת הרעים רעים יותר. זוהי דרך הטבע.
מי מאיתנו לא ראה לפעמים אנשים רעים לבושים מדי צה“ל שמתעמרים בערבים ללא שום צורך ביטחוני. אני, למשל, זוכר שראיתי פעם נער חייל בן 18 דוחף בגסות ערבי זקן נשוא פנים ומפיל אותו על הכביש. פעם אחרת ראיתי חיילים מכים עובר אורח לעיני אשתו וילדיו, ולא נראה לי שהייתה לזה סיבה הקשורה בביטחון המדינה. אבל לא ראיתי ולא חשבתי שזה עניין שלי.
בימי העוצר הממושך על חברון, שמעתי ברדיו אדם מספר שבתו בת ה־8 מאושפזת בבית חולים בירושלים ולא ראתה את הוריה למעלה מ־20 יום. אחרי פנייתו לרדיו, סודר העניין שלו בתוך כמה דקות. העוצר היה כנראה נחוץ מטעמי ביטחון, אבל הטיפול באיש הזה והסירוב לבקשתו נבעו מסתם אטימות לב של ביורוקרטיה.
לכל זה אין קשר חד וחלק עם העניין הפוליטי. גם בתוך עם אחד, בין השלטון ובין האזרח, יש הרבה מקרים של אטימות, רשעות ושחיתות. אבל האזרח היהודי בארץ מוגן ברבדים רבים של הגנה. יש חוק ויש בג“ץ ויש עיתונות ויש גם קשרים אישיים כמעט לכל אדם, עם בן דוד או שכן או חבר של מישהו בעל השפעה. האיש הערבי בלתי מוגן לחלוטין מול השלטון הישראלי.
אנחנו היינו צריכים להיות הכתובת שלו. אנחנו היינו אמורים, ויכולנו, לעמוד לימינו ולהגן עליו בתום לב, שנים לפני שהשמאל הישראלי לקח את זה על עצמו שלא בתום לב.
בצדק וברצון ה‘, אבל במרמה, לקחנו מעשיו הרשע את הברכה ואת הבכורה, ויצחק אבינו סמך על זה את ידו בדיעבד ואמר “גם ברוך יהיה“. אבל נחמה אחת הייתה בפיו לבן המפסיד: “על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך“. כשלעצמי אני חושב שאולי ברוח הקודש יצחק אבינו תיאר במילים האלה את האינתיפאדה ואת הסכם אוסלו.
בסוף השבוע יתפרסם במקור ראשון מוסף מיוחד לזכרו של אורי אליצור ז"ל עם עשרות מאמרים שפרסם משנות ה-90
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם