אצל הפלסטינים לא צריך לחכות לחקירת המשטרה
כל ישראלי, אפילו שמאלני קיצוני ששואף להחזיר את כל יהודה ושומרון, הוא מתנחל מבחינת כלי התקשורת הערבים
ולמרות כל זאת, שעות בודדות אחרי שנחטף אבו ח'דיר פורסמו כותרות ראשיות בכלי תקשורת פלסטינים וערבים: "מתנחלים חטפו ורצחו נער ערבי בירושלים".
אתרי חדשות קיקיוניים אלו היו הראשונים לקבוע זאת כעובדה, ובעקבותיהם כלי תקשורת רציניים יותר, כלי תקשורת זרים ולבסוף גם אתרים רשמיים כגון סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית ואחרים.
אחרי הפרסום, שכאמור גזר את דינם של "מתנחלים" בחטיפה וברצח, הצטרפו לחגיגה גם פוליטיקאים.
יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן דרש מישראל לגנות את האירוע; ח"כ אחמד טיבי, שביקר בבית משפחת אבו ח'דיר, דרש דין שווה לגינוי רוצחי שלושת הנערים הישראלים לזה של הנער הערבי, או כלשונו הפלסטיני.
המקום בו נמצאה גופתו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר
צילום: פלאש 90
"אנחנו דורשים גינוי מנשיא ארה"ב אובמה לרצח כל השהידים הפלסטינים שנרצחו על ידי ישראל במהלך הימים האחרונים," הוסיף טיבי.
גורמים ישראלים אחרים מיהרו לגנות, וכמוהם ארגונים בינלאומיים. חקירת המשטרה כאמור עדיין לא הסתיימה. שם עדיין בודקים בדקדקנות ראיות ונסיבות של אירוע שכלי תקשורת בישראל ובעולם כולו כבר מזמן סגרו עליו את התיק.
"מתנחלים הרגו את הילד שלנו", קרובי משפחה של אבו ח'דיר אמרו נחרצות, אבל אחרי מספר שאלות התברר שהם מתבססים על עדויות חברים ועל סרטון בן 10 שניות שכמעט ולא רואים בו כלום.
הם לבשו כיפות? שאלתי את קרובי המשפחה; הם השיבו שלא. היו להם זקנים, ציציות? לא. מה זה מתנחלים? שאלתי, ונתקלתי בתשובות לא ברורות.
"הם ברחו לירושלים, אז הם מתנחלים," הם השיבו בסופו של התשאול הקצר ואז הבנתי.
צריך להסביר לכלי התקשורת בישראל, ולכלי התקשורת הבינלאומיים משהו שמבחינת הפלסטינים הוא מובן מאליו: מזרח ירושלים ומדינת ישראל כולה הם שטח כבוש. כל ישראלי, גם אם יהיה משויך למחנה השמאל הקיצוני, מצביע מרצ, שואף בכל מאודו להקים מדינה פלסטינית ולמסור את כל שטחי יהודה ושומרון – סליחה, "השטחים הכבושים" – עדיין ייחשב בעיני הפלסטינים, כולל בני משפחת אבו ח'דיר, ל"מתנחל" .
מי שעוסק בתקשורת מבין כי לכל מילה יש משקל משלה. כך למשל כלי תקשורת המזוהים עם הימין ישתמשו במונח יהודה ושומרון , כאשר כלי תקשורת אחרים ישתמשו במונח שטחים או אפילו השטחים הכבושים.
כך לאורך 18 ימי החיפושים של גיל-עד שער, אייל פרח ונפתלי פרנקל, דיברה התקשורת בישראל על נערים בני 17 ו-19 שיצאו לדרך מהישיבות בהן למדו באזור גוש עציון ומשם לא שבו.
אבל בעוד שבישראל הדגישו את הפגיעה באזרחים, בארגון החמאס והג'יהאד האסלאמי ובחלק מרשתות התקשורת הערביות והפלסטיניות, ביקשו לצייר
היו שהגדילו לעשות ופרסמו תמונות של החטופים לובשים מדים, כדי להוכיח כי ישראל שוב משקרת, ולא מדובר בנערים אלא בחיילים שמשרתים בצבא הכיבוש ופוגעים באופן יומיומי בפלסטינים ולכן ישנה מצווה מוסרית לחטוף ולהרוג אותם.
ואם אנחנו כבר בענייני סמנטיקה: עימותים בין כוחות צה"ל לבין פלסטינים המיידים אבנים ובקבוקי תבערה הם לצערנו חלק מהשגרה. בעימותים האלו נפצעים הן החיילים הן מיידי האבנים. גם פה המינוח הוא משמעותי. חייל ישראלי שנפצע במהלך אותם עימותים, גם אם הוא רק בן 19, תמיד יהיה חייל. מקבילו הפלסטיני שמיידה אבנים, יוצג בתקשורת הפלסטינית במרבית המקרים כ"ילד" או כ"נער". היו מקרים שבהם פלסטינים שכבר חצו את גיל 30 זכו להתכנות "נערים". אבל מי בעצם קובע מתי נגמרים חיי הילדות והנערות?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם