סגור בשבת: תל אביב של מעלה

תל אביב אינה ומעולם לא היתה רק חילונית. סער קיבל החלטה מידתית, סוציאלית ומתאימה לעיר שכיף לחיות בה בלי הפסקה

ליאורה מינקה | 3/7/2014 16:40

תגיות: שבת

החלטתו של שר הפנים לסייע – ולו במידה חלקית וסמלית – כדי לשמור על משהו מצביונה היהודי של השבת בעיר הגדולה, היא ראויה ומידתית, ואין בה כדי לפגוע כהוא-זה באורח החיים של מי מאזרחיה החילוניים. המתקוממים נגדה לא באמת דואגים למי ששכח לקנות חלב ביום שישי, וגם לא באמת מטרידה אותם מנוחתם השבועית של העמלים. הם סתם נהנים להתנגח ולהשמיע את קול זעקת הקוזק הנגזל, כמעט באופן אוטומטי, כאשר משהו מריח, לכאורה, ריח של יהדות ואמונה או מזכיר בית כנסת.

קיבל החלטה ראויה. גדעון סער צילום מסך

השר סער – בהיגיון ובאחריות ציבורית, וכשהוא נתון בין פטיש לסדן – קיבל החלטה סוציאלית במהותה. זאת לחלוטין אינה פסיקה דתית – והיא ממש רחוקה מהשקפת העולם ומאורח החיים של אזרח דתי – ובכל זאת יש מקום לברך עליה. מותר ורצוי, ואפילו יפה ומכובד ונעים, שגם בעיר שתייגה עצמה ככזאת שאינה נחה לרגע – ולכן אני גם אוהבת לחיות בה – תהיה הפסקה של יום בשבוע. העולם המערבי אימץ מזמן את ה"סטארט־אפ" היהודי הבסיסי לגבי יום מנוחה, אז מדוע שדווקא אנחנו – מובילי אותו רעיון ערכי, חברתי וחיוני – נתנער ממנו? האם רק מכיוון שכמה סוחרים ממולחים ובעלי הון שואפים להכפיל ולשלש את ממונם? האם ניתן יד לפגיעה בבעלי עסקים קטנים, שלא יכולים לעמוד בתחרות, וכן לניצולם של עבדים מודרניים בחברה הצרכנית, שעליהם נכפית עבודה ביום המנוחה?

יהדות היא לא רק רבנים ובתי כנסת וכשרות. היא גם אחריות חברתית, סובלנות, צדק ומוסר אנושי. שמירת השבת אינה רק ציווי אלוקי. היא ערך חברתי ותרבותי. חוק יום המנוחה הוא מתנה לאזרחים וקניין משותף של החברה כולה. לא עול ולא עוול. מי שדורש צדק חברתי אסור לו, רק מטעמי נוחות אישית, להתכחש ל"צדק השבתי".

יש בתל אביב הגדולה גם תרבות חילונית וגם דתית. הופעה בצוותא במקביל לחזנות בבית הכנסת. יש בה מצוות שבין אדם לבוראו, ויש בה מצוות לא פחות חשובות בין אדם לחברו. יש לעיר שלי, ושל כולנו, גם עבר, גם הווה וגם עתיד, ואת כל אלה אפשר וחשוב לשמר בהסכמה ובהבנה. האיזון היפה והעדין הזה בהחלט לא חייב ולא צריך לכלול רשתות שיווק וחנויות

הפועלות ביום השבת במרכזי אוכלוסין, כשהשורה התחתונה, והיחידה, שמעניינת את בעליהן היא זאת שמדפיסה הקופה הרושמת.

נחום גוטמן, אמן וסופר, חתן פרס ישראל, היה מוכר ומוגדר כאוהב תל אביב וכיקיר העיר. בספר "בין חולות וכחול שמיים", שכתב עם אהוד בן־עזר, הם מתארים את התקדמות הבנייה בעיר: ברחובות הלמו מקבות וכפות סיידים, ועל הפיגומים עמדו פועלים ושרו - שימו לב - "כל נדרי" ו"נתנה תוקף", וכך היו מונים: "אחת", "אחת ואחת", "אחת ושתיים" ומניחים אבן על אבן, לבנה על לבנה, נדבך על נדבך.

אמנם מים רבים זרמו בירקון מאז שרו הבנאים העבריים, תוך כדי עבודתם, את סדר העבודה של הכהן הגדול בבית המקדש. עברו שנים רבות מאז ניסה חיים־נחמן ביאליק לחבר המנון תל־אביבי, שיוצר מסורת של דורות ורוקם עבר עם עתיד - שבהם הסב, האב והנכד אורגים את מסכת פלאיה של תל אביב. העיר העברית הראשונה מעצבת ומייצגת את דמותה של המדינה. היא מגדירה את המימד הרוחני והתרבותי, וגם את המימד הדתי והחברתי של ישראל. לא חייבים לשקוע בנוסטלגיה, אך כדאי וחשוב שנכיר ונבין את צוואתם של חלוצי העיר היפה הזאת. לא ראוי שנדחה אותם ושבאופן מוחלט, וכמעט אוטומטי, נתכחש גם למורשתם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו