התגובה הישראלית: איפוק הוא לא אופציה
יש רגעים בחייה של אומה שבה אין היא יכולה לעבור לסדר היום. תגובה חריפה מביאה הרתעה ומשנה את המשוואה
12 שעות אחרי, לבנון לא ידעה שקט למשך 34 ימים. ההמשך ידוע. המלחמה שנתפשה תחילה כפיאסקו, התגלתה כהחלטה שבזכותה ישראל שיקמה את כוח ההרתעה שהלך ונשחק בגבול הצפון בשנים שלפני. לימים יודה גם
לא עבר לסדר היום. אולמרט צילום: יהונתן שאול
זה קרה שוב, כעת, עם הירצחם של גלעד, אייל ונפתלי הי"ד. נערים תמימים שנחטפו בדרכם מבית הספר לבית הוריהם, נרצחו מיד לאחר מכן בדם קר, הושלכו בשדה עזוב אגב שירה והילולה, וכוסו באבנים וענפים. גם כאן, בדומה לאירועים מלפני שמונה שנים, נשברו כללי המשחק.
הקולות נשמעים, הפרשנויות עורמות מילים למשפטים לפסקאות, מטרתן לסמן לנו, הציבור, סובלנות, נחישות, איפוק. מסבירים לכולנו כמה חשוב להגיב מהראש ולא מהבטן, מנסים לעדן את חומרת המצב, להקהות את שבירת הכללים שהתרחשה. אבל עם כל ההבנה לתמונה הגדולה יותר מעבר לחטיפה, עם כל הרצון של כולנו למנוע הסלמה מיותרת - עדיין, יש את אותם הרגעים שמדינה המכבדת עצמה, ריבונית, עם ערכים ברורים - חייבת להגיב באופן נחרץ. לסמן שכאן נחצה קו.
הסביבה שמקיפה את מדינת ישראל אינה מערבית. אם לדבר פוליטקלי-קורקט נאמר שהקודים השולטים ברחוב הפלסטיני, החמאסי, הערבי במזרח התיכון אינם הקודים האופייניים לתרבות המערב. יהיה מי שיאמר, בחלקים, מדובר בקודים ברבריים שאין להם עוד מקום בעולמנו הנאור. יתכן. כל זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהדיבור השקול, ההגיוני, הפועל מהראש אינו תואם את הדיבור שהתיר את דם הנערים- שבטי, דתי-קיצוני, מעודד הרג.
ההבדל הבין-תרבותי יוצר פער. פער אצלנו, פער אצלם. וכשלא מדברים באותם הקודים באופן טבעי, נדמה שעלינו לעבור לדבר בקודים של הצד השני. מספיק לבחון את השינויים הבלתי נתפשים שקורים במזרח התיכון כדי להבין שפעולה שקולה, חשיבה הגיונית, מניעת הסלמה - אינן העיקריות בקבלת החלטות ברחוב הערבי.
אותו פער לקח חלק גם במתקפת הטרור
פעולות ממוקדות, חשיבה הגיונית, מניעת הסלמה - ספק אם אלה יבהירו את המסר החד שעל ישראל לומר: פנינו לשלום, אבל מול רוע בלתי נתפש אנחנו נגיב קשה הרבה מהרגיל, כך שהמסר יהדהד, ייזכר לאורך זמן. כי יש רגעים בחייה של אומה שהאיפוק, אין לו מקום יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם