בשולי החטיפה: גדלות נפש וראש קטן
במקום תרבות ה'לא פראייר' אנו זקוקים לתודעה של משרתי ציבור, כמו שלימדו חז"ל ולימד ברל, וכערכים שהוקרנו מן המשפחות
ובאותו צד, גדולת הנפש של הרבי מצאנז שהודה בענוותנותו בפני משפחת יפרח כי בדורנו אין צדיקים המסוגלים, כמו חוני המעגל, לדעת את הנסתר, או לגזור על מנת שהקב"ה יקיים. ועם זאת, בירכם הרבי בברכה אמתית, כי אמונתם תעמוד לימין משפחתם.
בעיקר פילחה את ליבי אמירתה של רחלי פרנקל לילדים בכותל: לא לאבד אמונה גם אם הבשורות, חלילה, לא תהיינה טובות. רבים מדי מקרבנו מתקשים להאמין דווקא ברגעים בהם האמונה כה חיונית, משום שתפיסתנו את האמונה היא כה פשטנית. והנה היא אמרה את הדברים בדרך כה נהירה לילדים קטנים ולכולנו כילדים קטנים.
בשבוע האחרון ראינו את אטימות מוקדני המשטרה בצמתים השונים של הצלת חיי אדם. שמענו את אלו שהתעלמו מן הבן הזועק לעזרה, את אלו שענו בבוטות לאב המתריע על היעדר בנו. השבוע נחשפה המשטרה בערוותה, אך כל אחד מאתנו נוכח בה יום יום במקום עבודתו, במקום פעולתו, במערכות ציבוריות רבות.
אם יש תופעה שממוטטת את הישגינו במדינת ישראל זו היא תופעת השתקת הקול הפנימי הקורא לאחריות; ותופעה זו קיימת בכל המערכות.
אין צדק חברתי מתחיל אלא במקום בו עובד הציבור חש אחריות כלפי הציבור. ולאלו מאתנו המבקשים לפשפש בכתבי העבר כדי למצוא בהם תובנות לעתיד כדאי לעיין בדבריו של "עובד הציבור" ברל כצנלסון, ממייסדי תנועה העבודה, מקים הסתדרות העובדים, בנאומו משנת 1941.
ברל פתח בצורך "להזכיר מאמרי קדמונים: 'פרנס המתגאה על הציבור, הקדוש–ברוך–הוא בוכה עליו בכל יום', 'כל אדם שיש בו גסות-הרוח שכינה מייללת עליו'. בני אדם המשמשים את הציבור," המשיך ברל, "חייבים ללמוד כמה דברים: יכול אדם להעריך או שלא להעריך את זמנו, אך חייב אדם להוקיר את זמנו של הזולת. וחייב אדם להימנע מלגרום לחברו – אגב מילוי תפקיד - גם יסורים קטנים שלא לצורך. וגם אותה מידה הקרויה 'אדיבות', שהיא נדירה כל כך במחננו - ויש חושבים אותה למידת-חנפים - אפשר היא רשות כלפי בוטחים ושאננים, אך חובה היא כלפי הזקוקים לך". את הציטוט הזה יש לגזור, לשמור ולשנן בכל מוסד ציבורי שעניינו מתן שירות לציבור במדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם