אחרי הלוויות: אפשר גם אחרת
"הכתפיים שלך יכולות להיות הכי רחבות בעולם, אבל הן יקרסו תחת זה". חוויות של מי שאיבד בגיל 16 חבר בפיגוע דומה כל כך
בלי כאב, בלי דמעות, האם אפשר ככה לחיות? האם רק אויב חיצוני מאחד אותנו?
זו השאלה שניצבה בפני, עת הצטרפתי אחרי שמאסתי בתחושת המועקה והתסכול שתיארתי לעיל אל נוער הנרות 2014 בכיכר רבין. נסעתי לשם בהמלצת חברה טובה וביחד עם איתי, חבר מהלימודים. הקשר ביני ובין איתי משונה מעט, כי חברים של שנינו – אביחי לוי ואביעד מנצור הי"ד - נרצחו באותו פיגוע. גם זה היה בסיוון, או אם תרצו ביוני, בצומת בית חג"י שבהר חברון.
איך זה שחבר שלך עומד בטרמפיאדה, ונרצח כי הוא היה יהודי. אתה יודע איך זה שהחיצים מופנים אליו ואל ההורים שלו, ואיך זה כשאתה קצת הופך להיות חסר אונים. ואתה יודע איך זה. אתה זוכר את ההלוויה כל החיים. אתה זוכר את השבעה, איפה היית ומה עשית. אתה זוכר איך הרגשת לבד. אתה זוכר איך אצרת את הכל במשך כל הזמן, ואיך ההתנתקות החזיקה אותך במתח אחר – חושב על משהו גדול הרבה יותר ממך. אתה תמיד תזכור את הקיץ המחורבן הזה, כנראה הקיץ הכי גרוע אי פעם.
אתה תזכור תמיד את הפנים שלו, את החיוך שלו. אתה תמיד תזכור איך הוא דרש מאיתנו לשמור על קשר זה עם זה, גם עם מי שלא חבר ישיר שלנו, אתה תמיד תזכור איך הוא הבטיח "בקיץ הזה כולם יהיו אצלי בבית", ואיך יומיים אחרי זה – כולם היו שם, בבית שלו. אז הבטנו בהם.
"כמה מהם נראה לך יחזרו בשאלה?", איתי שאל. כמה מהם היו עם פיאות, הן עתידות להיעלם. חלקן יישארו. שום דבר לא מכין אותך למוות. שום דבר לא מכין אותך לרצח. שום דבר לא מכין אותך להתמודד עם כל כך הרבה רוע. שום דבר לא מכין אותך למצב בו חבר שלך נמצא יום אחד, ויום אחר הוא כבר לא. פשוט לא. לא תוכל להתקשר אליו, לא תוכל לדבר איתו. הוא לא עבר דירה, הוא לא עבר לחו"ל, הוא לא יחזור. ושום דבר לא מכין אותך לזה.
שום דבר לא מכין את ההורים שלך לכך שהבן שלהם בן 16 וצריך להתמודד עם מוות. שום דבר לא מכין את המורים שלך לזה שהתלמידים שלהם עומדים להתפרק. הם יביאו פסיכולוגים, הם יצרו מעגלי שיח,
שום דבר לא מכין אותם לרצון הזה להמשיך את דרך בנם. שום דבר לא מכין אותך, נער בן 16, לכך שיש הורים שכל כך מתגעגעים לבן שלהם והם פשוט רוצים לחוות את ההורות הזו דרכך. שום דבר לא מכין אף אחד לזה שהכתפיים שלך יכולות להיות הכי רחבות בעולם, אבל הן יקרסו תחת זה. כי זה פשוט יותר מדי.
ואתה שומע את המשפחות, ויודע ששמעת כמעט הכל בעבר. את האחות הקטנה שמתמוטטת כי היא איבדה את המצפן האנושי שלה, את הדוגמה למופת שלה. אחרי שנה אתה כבר קולט איך כולם מתמודדים עם ההתמוטטות הזאת. אחד ייקח את הגיטרה של האח, אחד יתחיל לכתוב, אחד יטוס לחו"ל וישתחרר שם, כי בארץ אין אוויר. ואיך ההורים יתמודדו עם זה.
ואז אתה שומע את רחלי, אמא של נפתלי, שאומרת שאין מעשה של אהבה או תפילה שנעשה לשווא. אתה שומע את שיר-אל, אחות של גיל-עד, מבקשת מעם ישראל ש"תהיו אחים טובים". ואתה שומע את אורי, אבא של אייל, מדבר על סוד נצח ישראל – האהבה. שמעת כמעט הכל, אבל את זה עוד לא שמעת. יש בנו אהבה, והיא תנצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם