ארץ ישראל: ייסורים של סבלנות
אי אפשר לבנות כאן בית לעם היהודי בלי לוותר קצת על תמונת העולם של האגף שאנו שייכים אליו. סבלנות נדרשת מימין ומשמאל
סבל, מחלות, עוני, מלחמות, ופשע המאיים על הביטחון האישי אינם ייחודיים לכאן. הם קיימים במקומות בהם חיים יהודים בכל מקום בעולם והם נתפסים כמציאות חיים סבירה שמתמודדים עמה יום יום. לעומת זאת, פה במדינת ישראל קיימת שמחת חיים לאו דווקא לעשירים (שהרי תושבי ירושלים על פי הסטטיסטיקה הם מן העניים ביותר ומן השמחים ביותר). פעם ועוד פעם מעידים תושבי ישראל בסטטיסטיקה העולמית על היותם מן השמחים שבעמי העולם, למרות הקשיים הגדולים של מדינתנו הצעירה, המוקפת אויבים, הנאבקת כלכלית, והמתמודדת עם שאלות קיום פנימיות מן הסוג שאף מדינה אינה מתמודדת עמן.
מה הם אפוא הייסורים המיוחסים לחיינו כאן?
מערבולת ההתרחשויות והתלהטות היצרים והוויכוחים בשבועות האחרונים בישראל מעלה בי את המחשבה שהייסורים בהם ארץ ישראל ומדינת ישראל הם ייסורי הסבלנות וכתוצאה מכך הסובלנות הנדרשת בהמתנה לתהליכי גאולה שונים - ובהכרה שתהליך הגאולה המקובל על קבוצת ההשתייכות שלי יתקיים רק בחלקו. ובהשלמה עם כך שטוב שכך.
הקושי להכיל את העובדה שחזון הגאולה של קבוצת ההשתייכות שלי אינו מתממש, עכשיו, או עומד להתממש מחר או מיד, הוא מנת הייסורים שרבים מקרבנו בשמאל או בימין אינם יכולים להכיל. ועם זאת, הציונות וההיסטוריה היהודית דרשה ודורשת מאתנו להכיל מצבים מורכבים לאורך זמן, להכיל דעות מנוגדות לאלו שלנו ולבחון מה במחנה שאינני משתייכ/ת אליו הנו ראוי, נכון, מחדד נקודה שיש להתייחס אליה. אולי יותר מהכל נדרשים אנו לבנות אט אט את הארץ ולהמתין בסבלנות לבאות.
בהקשר זה של ייסורי אי הסבלנות ראוי להבין את הטעויות שנעשו מימין ומשמאל בשבוע האחרון. שעה שנדרשו איפוק וריסון על מנת לנהל את המערכה הממלכתית, הצבאית והמדינית העדינה, בצורה מחושבת ומדוייקת - רבו מימין הקריאות לנקמה, להרתעה, להחלת ריבונות מיידית על חבלי ארץ שאינם בריבונותנו הרשמית, או לחילופין לנקמה בפושעי עמנו.
אך נקמה בעולם המושגים היהודי היא עניינו ותפקידו של הקדוש ברוך הוא. בתנ"ך כשמי ממנהיגי העם נתבע לנקום עליו לעשות זאת על פי הצו הא- לוהי הברור והישיר. משנפסקה הנבואה בישראל והקו הישיר בינינו ובין האל נסתר, אנו מעבירים אליו את האחריות לשפוך חמתו על אותם אלו שלא ידעו מוסר בסיסי מהו.
מאידך גיסא, הזויה הייתה "ועידת השלום" ותומכיה הבינלאומיים, בה התכנסה שמנה וסלתה המדושנת של החברה הישראלית שעה שדלת העם בפריפריה הסתופפה במקלטים ובממ"דים בפעם המי-יודע -כמה כתוצאה מאשליית שלום עכשיו זו. כן, גם אני הייתי בין מפגיני "שלום עכשיו" ובין המצדדים בנסיגה מרצועת עזה. ראיתי בעקירת יישובי גוש קטיף כורח מדיני-היסטורי שחייבים לשלמו. אינני יודעת, בדיעבד, אם היתה זו החלטה נבונה או לאו. ימים עוד יגידו. ואולם, טיפוח המשך אותה האשליה שנסיגה תביא שלום או בטחון לנו ולילדינו, שעה שבני העם סופגים את מחירה הכבד של אשליית הנסיגה האחרונה, צורמת ואפילו מקוממת.
האם לאור ההפצצות הבלתי פוסקות מרצועת עזה בשנים האחרונות בדרום אין מקום לחשבון נפש? האם ראוי לדבוק בסיסמאות הישנות ולא לחשוב חשיבה מחודשת על השאלה האם נסיגות נוספות אינן בבחינת התאבדות? האם עלתה השאלה בוועידת השלום באיזו מידה קליטתם של מיליוני פליטי ה"אביב הערבי" ותושביה הפלסטינים בבקעת הירדן לאחר פינויים של הקיבוצים גלגל
העם היהודי הגיע אל הציונות לאחר מאה שנות פיצול פנימי שנבע הן מן השינויים אשר נטעו בקרב עמי אירופה ובקרב עמנו את שכרון ה"נאורות", והן משברו של החלום הזה - ברדיפות ובשחיטות האנטישמיות במאות התשע עשרה והעשרים. חזונות הקבוצות השונות בעם התגבשו על רקע אירועים אלו והם נותרו על כנם, בניגודיהם.
לא ניתן לצפות שבמדינת ישראל ייעלמו באחת הדעות השונות אותן הבאנו אנחנו, סבינו והורינו לכאן מכל הזרמים ומכל הגלויות ונוכח מאבק לאומי ודתי מבית ומחוץ מורכב ביותר. הגיעה העת שנשלים עם אורכם המתמשך של התהליכים המייסרים אותנו: של תהליכי השלום הפנימי בקרבנו ושל תהליכי השלום החיצוני עם אויבינו הסמויים והגלויים בעולם. הגיעה השעה שנפנים, שגם תהליכי הריבונות היהודית-הדמוקרטית יתמשכו מאד וייבנו רק בסבלנות, נדבך על גבי נדבך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם