האיום האמיתי על מדינת ישראל
את החמאס ננצח, כך או אחרת. אבל העוינות בשיח הציבורי היא סכנה חמורה יותר: אנחנו חייבים להוציא מהלקסיקון את ה"הזוי" וה"בוגד" וה"פנאט" ו"המסוכן" והלתחיל להקשיב, מימין ומשמאל
מי שמפקפק בכך, לא רואה את מאזן הכוחות, את ההתגייסות האזרחית, את כוחו העצום של הצבא. מי שלא מעלה על דעתו אפשרות של נצחון צבאי מלא, לא מבין את כוחה האמיתי של האומה כאשר היא ניצבת מול איום מיידי.
אבל זה לא באמת חשוב.
כי המשבר הזה, יותר משהוא משבר בעל אופי בטחוני, הוא משבר ערכי חמור חוצה מגזרים והשקפות בחברה הישראלית. ההפגנות בתל אביב בעד ונגד, הרשת החברתית הסוערת, הטוקבקים, אולפני הטלוויזיה ואפילו הסלון של כולנו- כולם הפכו לזירה של שלילת האחר, עד כדי אלימות.
כשאני מדבר עם חבריי, מפקדי ופקודיי במילואים, אני חש את העוצמה, את גאון הרוח, את האמונה ביכולתנו ואת הלכידות שתביא אותנו למלא כל משימה שתוטל עלינו, יחד, דתיים וחילוניים.
כאשר אני יושב עם חברים מימין ומשמאל, אני חש את חוסר האונים, את חוסר היכולת להסתכל מעבר לגבולות המשבר הנוכחי, את ההבנה שמה שלא יקרה בין בית להיה בצפון לבין רפיח בדרום, הסיפור האמיתי הוא מה יקרה בין אילת למטולה.
כשבן גוריון ישב עם עצמו ב13 במאי 1948, אני מניח שהוא היה חותם על מדינה כמו שלנו, 66 שנים מאוחר יותר. פחות מהרוג אחד ליום כתוצאה ממלחמות ופעולות איבה, כלכלה יציבה, רוב העם היהודי חי כאן, מרכז מדעי וטכנולוגי, נגב מיושב והר הבית בידינו. בן גוריון היטיב לשלב בין חזון ארוך טווח ובין מעשה מיידי, ובכך בנה דרך ארוכה.
אבל לנו אסור להסתפק בזה. אסור לנו להמשיך ולהביט על עצמנו דרך המראה של 48', דרך תחושת הארעיות והדחיפות והשואה האורבת לנו. נקודת המבט הזו תמשיך לעמת אותנו עם סבב כאן והסלמה שם.
המדינה הזו חייבת לייצר לעצמה עתיד שנשען על הסדר חברתי פנימי. על שיח שמדבר במונחים של שגשוג והגשמה ולא רק במונחים של שקט ובטחון.
יהיה מי שירצה להרוג בנו. הקיצוניות הדתית האיסלמית לא תימחק מהעולם רק כי אנחנו רוצים בכך. זה תהליך כלל עולמי, כלל ערבי, שיש להתמיד בו ולהמשיך לגייס את האומות הנאורות לקראתו. אבל על מנת להיות חזקים בתהליך הזה, אנחנו חייבים להתאחד בתוכנו, לדבר. להוציא מהלקסיקון את ה"הזוי" וה"בוגד" וה"פנאט" ו"המסוכן". להקשיב. לחנך. להקפיד על דעתו של האחר, לכבד את זכויותיו.
המנהיגות הנוכחית, החל בנתניהו ועבור דרך מנהיגי מפלגות הקואליציה, יחד עם מנהיגי האופוזיציה, חייבים לצאת ביחד כנגד מחיקת הפלורליזם, כנגד האלימות המילולית והפיזית ברחוב הישראלי, כנגד ההקצנה הנוראית שאנחנו חווים כאן. זה חשוב יותר מעוד קסאם או פחות גראד, ממחסן תחמושת או ממגן אנושי.
בדמוקרטיה אין דרך אחרת
החברה הישראלית זקוקה למנהיגות שתדבר אל השוליים, שתשיב אותם אל חיק הציונות, אל מכנה משותף, דק ועדין, אבל משותף, לפני שיהיה מאוחר מדי. החברה הישראלית צריכה מנהיגות סובלנית, שמבינה שיש דעות לכאן ולשם, שמבינה שלפעמים "צודק" הוא לא מונח אובייקטיבי טהור, ושבכלל, "טהור" הוא מינוח בעייתי.
הסיוט הגדול ביותר של מפקד, החשש הגרוע ביותר, הוא לקרוא פקודת "אחרי" ולראות שאין אף אחד מאחוריו. נתניהו, בנט וליברמן, כמו גם לבני וגלאון וחנין, צריכים להסתכל מעבר לכתף, תוך כדי ההסתערות, תוך כדי הבעת דעות ומדיניות, ולוודא שיש מאחוריהם עם, לא רק חצי. כי לא צריך להיות בן גוריון כדי להבין שחצי עם חזק הרבה פחות מעם אחד, גם אם הוא לא תמיד נמתח להקשב.
ביחד ננצח, רק ביחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם