ראשי » חדשות » דעות

האשטאג לחמאס: השפה החדשה של העימות

בעוד אלו יורים על אלה, הצדדים גם מדברים ביניהם בפייסבוק ואפילו מציעים תיקוני לשון. הבלחה של דו קיום מוזר

כשהייתי ילדה, אני מסבירה לילדיי, זה היה אחרת. מאד אחרת. הירידה למקלט למשל. הצורך לחכות עד שתישמע צפירת ארגעה. לפעמים זה לקח הרבה זמן. אנחנו משחקים במצא את ההבדלים בין התקופות והמלחמות, ובצד העובדות הפשוטות – הם רוצים להרוג אותנו, אנחנו יורדים למקלט וצה"ל יורה עליהם – מוצאים הבדלי שורש מהותיים.

עיון קצר בהבדלים הללו מגלה להפתעתי, שרובם קשורים לתקשורת לשפה ולשיח.

כמה עשרות ישראלים תושבי הגוש נפגשו אתמול עם חבורה פלסטינית קטנה לאירוע סיום צום י"ז בתמוז והאיפטאר של הרמאדן בצומת גוש עציון. ביקרתי שם לזמן קצר. אחרי תפילת ערבית התיישבו הנוכחים לסעוד בצוותא באוהל הסמוך למקום.

כמות התום והתקווה שהיו במעמד עומדת ביחס ישיר לכמות ההערות ציניות שנשמעו בו, בשיחות פרטיות, על העדר הפרופורציה המספרית בין המשתתפים משם ומכאן. אבל האירוע התרחש. השיח התקיים. האם אפשר היה לדמיין כמוהו במלחמת ששת הימים?

  גם הקטע הדיאלוגי-לשוני המדהים שרץ היום בפייסבוק לא יכול היה בשום אופן להתרחש בזמן המלחמות של ילדותי: התכתבות בפייסבוק בין גדודי אזעדין אל קאסאם לבין אזרחית ישראל. "משרד הבריאות הפלסטיני: מניין קרבנות התוקפנות הישראלית עלה ל-196 הרוגים" כותב נציג של משתמש פייסבוק בשם – qassamhebrew. "בן דודנו," עונה לו המשתמשת הישראלית אורית ק', "נדמה לי שלא הבנת את הרעיון של ההאשטאג" (= סולמית, באנגלית, המשמשת כפונקציה פייסבוקית לרכז סטטוסים באותו נושא). כמה דקות אחר כך מתקן איש גדודי אל קאסם את הסטטוס. "מה עם תודה??" משיבה אורית הישראלית. "תודה רבה אורית ק'", עונה איש הקאסם. שני משתמשי פייסבוק משוחחים זה עם זה ישירות לא דרך הטלוויזיה. אירועים דומים נרשמו בפייסבוק, ובהם מתקנים הישראלים את השפה העברית של בני שיחם מהקאסמים.

אמנם כן, השפה היא שעומדת במרכז השוני בין התקופות והמלחמות. פעם 'אזעקה' היתה סתם 'אזעקה', היום יש לה שם וצבע (אדום). העולם הויזואלי שבו אנחנו חיים לא מאפשר עוד להותיר את האירוע כסמן קולי בלבד. לעיתים זוהי דווקא הכיתובית על מסך הטלויזיה, באותיות של קידוש לבנה, שמורידה אותנו לממד"ים ולא הסאונד, המוחרש בשל המזגנים והחלונות הסגורים.

התקשורת הלוויינית, הרשת, הפייסבוק, יצרו ערוצי שפה ואיפשרו חשיפה לשפתו של האחר. מלבד ה'כרוכית' וה'האשטאג' אנחנו יודעים לומר 'איפטאר' כשם שלמדנו בעבר לומר 'אינתיפאדה'. האתגר האמיתי בעידן הפוסטמודרני לשוני הזה הוא לשמור על הזהות שלך מתוך ערנות וכבוד לשפתו ולזהותו של האחר.

בנקודה הזו טעה אלוף משנה עופר וינטר. הוא לא דייק.

בעולם כל כך לשוני וייצוגי, היה לו לתת את דעתו טוב יותר לשפתה של האיגרת שלו, לאסוציאציות המקראיות והדתיות שבה. הדיאלוג הזהותי העמוק שלו עם אלוהים, התפילה המוכרת המשותפת לו ולרבים מפקודיו, אינם מוכרים ואינם משותפים לכולם. המשפט "אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'' – הוא משפט כמעט אוניברסלי, אבל כאשר אתה מוסיף וכותב: "אלוקי ישראל, היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד האויב המנאץ שמך" אתה כבר הופך את כולם לחברים בבית המדרש הפרטי שלך, ועם כל הרצון והכאב – הם לא.

אם אורית ק' ונציג גדודי אל קאסם מצליחים לדבר זה עם זה בפייסבוק, בלי לאבד את זהותם (אני ישראלית השמחה במיעוט קרבנותינו, אתה מגדודי אל קאסם וסופר את קרבנותיך) אין סיבה שמפקד בצה"ל לא ידע לדבר עם פקודיו בדרך שתשמע לו נכונה ולהם טבעית. ענווה והקשבה אין פירושן אובדן זהות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

חיותה דויטש

ד"ר חיותה דויטש היא סופרת, עורכת ומבקרת תרבות. בעלת טור במקור ראשון, עורכת כתב העת 'אקדמות' ובעלת הבלוג "מטרוניתה"

לכל הטורים של חיותה דויטש