צבא השם? מדובר רק במילים
החשש מהשתלטות הדתיים על הצבא מופרך: למרות משקלם הגדל, המפקדים הדתיים צועדים בתלם של הקוד הפוסט מודרני
חילונים, אנשי שמאל וחוקרים המבוהלים משילוב הטלית והכומתה יכולים להירגע – אלו רק מילים, לא עשייה.
נשוב מעט לאחור: בשעתו הרתיח אסא כשר את הימין עם קוד אתי משולל סממנים יהודיים. צביקה האוזר, לימים מזכיר הממשלה, כינה אז את הקוד של כשר "ציון דרך בעיקור יהדותה של המדינה". אחרים זיהו אז את הקוד ואת מהפכות הניהול והאתיקה שיובאו לצה"ל כפעולות סיכול לכל יזמוּת מבצעית.
אכן, השפה הפוסט־מודרנית שנחתה אז על צה"ל יצרה מציאות, שבה הוא הפך לצבא שיוצר "הכלה" של הטרור, אך לא הכרעה של המערכה; לצבא שיטור, שמייצב מציאות ולא מעצב אותה; למי שהוראות הפתיחה באש שלו נקבעות בידי משפטנים, שהפכו מיועצים לאסטרטגיים; לצבא שעיקר המלצותיו לדרג המדיני הן לכיוון של הימנעות ולא של אקטיביזם - לא "סוסים דוהרים" אלא "שוורים עצלים", בשפתו של משה דיין.
הביקורת על הקוד, על השפה ועל המינוח הייתה במקומה - שהרי השפה יצרה מציאות, המינוח התווה מדיניות והצבא נמנע מלהכריע כל עימות.
על רקע כל זה, במחנה הלאומי היו רבים שזיהו את כניסת בני הציונות הדתית לצה"ל כלא פחות ממהפכה, כאנטיתזה לתרבות האסטרטגית המאופקת, כדם חדש שיוביל להכרעת המערכה.
שפת הלוחמים ומוריהם במכינות הקדם־צבאיות, כמו גם הורי החיילים ואף החללים, לימדה על דור צבאי חדש שבא להשיב עטרה ליושנה: התקפיות, אמונה בצדקת הדרך, הסרת מגבלות על מבצעים קרקעיים ונכונות להקרבה ולסיכון לוחמים.
לא פלא אפוא שבחלקים מן השמאל הישראלי התפתחה פניקה סביב כל סממן תרבותי־יהודי שחדר לצבא. נוסח ה'יזכור', מעמדן של חיילות וסדרות החינוך שמועברות על ידי אנשי הרבנות הצבאית, ההופכים דומיננטיים יותר ממרצי קצין החינוך הצבאי – כל אלו נתפסו כסממנים המלמדים על "צבא קיצוני דתי", שיכפה על מדינאיו מלחמות דת משיחיות.
השיא היה כמובן ערב יישום תוכנית ההתנתקות, שאז, כפי שאושש בשלל מחקרי תקשורת, הוכן הציבור ללא פחות מאשר פוטש צבאי בהנהגת "הצבא הכתום", שיסכל את הוראות הדרג האזרחי.
לאחר התבדות התרחיש אף הופקו מחקרים שניסו לדוש ולהתפלפל בסיבה שבגינה הוא לא בוצע - כאילו לא משום הסיבה הברורה של ציות לחוק ונאמנות למדינה אלא משום אינטרס מניפולטיבי שאפשר את ההתנתקות בהווה אך יסכל, כך נטען, נסיגות עתידיות כשצה"ל באמת יהפוך ל"צבא השם".
בהקשר זה אפשר לתפוס את הבעתה מדבריו של מח"ט גבעתי, שצבע את הדף הקרבי שפרסם בסממנים אמוניים. לא מדובר בכך שהוא כשל ביצירת המכנה המשותף הרחב ביותר ללוחמיו, שרבים מהם אינם דתיים, אלא בכך שזו עדות נוספת לצבא קלגסים לא מוסרי שבשם הדת והא־לוהים עוד יצא לעזה לטבוח אזרחים, שלא יבקש לספק הגנה אלא יתמכר להתקפה.
אלא שהמהפכה הציונית־דתית בצבא זקוקה להערכה נוספת. עידן אסא כשר אכן החדיר מילים שהפכו למציאות, אך עידן הכיפות הסרוגות מייצר בינתיים רק שפה, לא מעשים. הוא רחוק מלשנות את דוקטרינת המפקדים.
מאז אותה מהפכה דתית בצבא אמון צה"ל יותר ויותר
את דברי עופר וינטר אין לתפוס כסממן מסוכן לשינוי דרמטי שעבר הצבא - אלא להפך: כסממן למילים ריקות מתוכן, שמעידות אולי על תפיסת הלוחמים ומפקדם, אך אשר כלל לא חדרו לאנשי הדרג המדיני המפעילים אותם. ואם יש המבכים על אובדן ההרתעה, צערם הוא על כך שגם בחמאס כנראה יודעים שהמלל האמוני הוא מילים ולא מעשים.
ראוי לתהות מדוע קבוצה אחת, כשהייתה דומיננטית בפיקוד הבינוני והבכיר, הצליחה להשפיע לא רק על שפתו אלא גם על אופיו של הצבא - בעוד שהקבוצה האחרת מסתפקת בעיצוב מחודש של השפה אך לא מטביעה חותם על מדיניות ההתמודדות עם המערכה. כשם שהרטוריקה הלוחמנית־אמונית מתעצמת, כך מתגמדת העשייה והתעוזה המבצעית־קרקעית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם