מדינה במלחמה: על חוסן רוחני ומרחבים מוגנים
היהודים החיים באמריקה אינם מסוגלים להבין את החיים כאן, הממשיכים מלחמה קיומית מדור לדור, מתוך חוסן שאנו נאלצים וזוכים לפתח
כשאני מנסה להסביר מדוע אין דבר הגיוני יותר לכל ליהודי מאשר לגור בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מתגלגלים בנפשי זיכרונות המרחבים המוגנים המשפחתיים שלי במאה השנים האחרונות. זיכרונותי הם הסיפורים ששמעתי בנעוריי. על החנות - המרחב המוגן של סבא רבא שלי באוקראינה, בה התחבאו סבי – הנער - ובני משפחתו שעה שהקוזאקים פורעי פטלורה טבחו ביהודי העיירה פרוסקורוב. שניים מתוך הבנים שחוו את הפוגרום הזה - סבי ואחיו - עלו ארצה והיו בין מקימיו של קיבוץ בעמק יזרעאל ובין תושבי תל אביב הראשונים. בני המשפחה האחרים מצאו עצמם כעבור כמה עשורים במרחבים הלא מוגנים של גטו וורשה ומחנות ההשמדה.
כשמשפחתי, שכנתי ועוברי אורח מן הרחוב הסתופפו בעת האזעקה לאחרונה במרחב המוגן בדירתנו, חשבתי על סבתא שלי בעת הפצצות האיטלקים על תל אביב במלחמת העולם השנייה, על סיפוריה של אמי מתקופת מלחמת העצמאות במקלט בתקופת המצור על ירושלים, על ההיערכות של סבתי הירושלמית לחודשי המצור והמזון הקצוב שאספה וניתן במשורה לילדים במלחמת השחרור. אני חושבת על ריח המלפפונים שהביא דודי הפלמ"חניק מהקיבוץ לאחר שהוסר המצור והשמחה בריח זה כסמל לתום המלחמה. לאלו מתווספים רשמיי שלי ממלחמת ששת הימים - ימי ההמתנה למלחמה וימי המלחמה, ימי ההאפלה במלחמת יום הכיפורים, והשנים הלא רחוקות בהן הכנו "חדר אטום" עם מסכות גז לתינוקות.
לבסוף אני חושבת על ילדינו הבוגרים יותר היום וחבריהם שחלקם לוחמים היום בצבא. על גמישות הלב של נערים ונערות שנדרשו עם פרוץ המלחמה לפרק מחנה קיץ של הצופים, בדמעות, אך תוך חמש שעות ובסדר מופתי התפנו בלילה לבתיהם, ולמרות האכזבה שבו עם חיוך על השפתיים, עם שמחה והומור להמשכה של העשייה הציונית.
בעיניים אמריקאיות או אירופאיות, חיים הזרועים בכניסות למרחבים מוגנים או בהתקפות על אויבינו נתפסים כחיים בלתי שפויים. בעיני יש הרבה נחת בחוסן החברתי הישראלי הפורץ בכל עת צרה וצוקה ובלבבות הנפתחים לעזרה. בכל תקופה אזור אחר משלם את מחיר הקיום היהודי הציוני בארץ. ברמה האנושית, האתגר
על רקע ההסתגלות לנוחות, מנתח הפרופ' ההיסטוריון גיל טרוי מאוניברסיטת מקגיל וממכון הרטמן את הבלבול של חלק מיהדות התפוצות בנוגע למלחמה
בהמשך לדבריו, אפשר שהשאיפה לנוחות כאן בארץ ישראל, לפי אותן אמות מידה מערביות, החלישה את הלכידות הפנימית שלנו. חוסן לאומי יש לנו אם נרצה או לא נרצה, אך התובנה שעד שנוכל לחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו ניאלץ להסתופף במרחבים מוגנים ומעת לעת גם לצאת להתקפות על אויבינו מייאשת כיום גם רבים מאתנו. זאת, מבלי שנבחין בכך שהמרחבים היהודיים הופכים ויהפכו למוגנים יותר - ואין דומה החנות והפגיעות של אבי סבי היהודי באוקראינה למדינת ישראל הריבונית. בהקשר זה כדאי לנו להאזין לקולו של רבי נחמן מברסלב, המדגיש ש"כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר הכבוד רחוק ממנו ביותר" ולראות בה עצה טובה לחוסן אישי ולאומי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם