חמאס לעולם לא יסכים לפרוז הרצועה
כל מהותו של חמאס היא לחימתה בישראל. לכן, רק מבצע צבאי ארוך יכול לעצור את ירי הרקטות לעבר ישראל
אם כן, שאלת השאלות היא איך עוצרים את "מעגל הקסאמים" אליו נקלעה ישראל, בייחוד מאז ההינתקות? ברור שמטרת הפעולה הקרקעית אינה החזרת השליטה הישראלית בעזה, אך גם ברור שרק פעולה קרקעית יכולה לסיים את המלאכה שחיל-האוויר התחיל בה.
דווקא מלחמת לבנון השנייה מהווה את הדוגמה הטובה ביותר. בניגוד לתוצאות התודעתיות של מלחמה זו בישראל - התפיסה שהמערכה היתה כישלון - הרי שהעובדה שיישובי הצפון זוכים לשקט מאז 2006 מהווה את ההרתעה הרצויה שיצרה ישראל מול חזבאללה. יעד זה הושג לא רק בגלל הפעולות הכירורגיות של חיל-האוויר, אלא בזכות הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון. חשוב לציין, מעולם לא ניצח צבא כלשהו במלחמה אך ורק באמצעות פעולה מן האוויר. אפשר להתיש את האויב, אבל טילים ומטוסים לא יכולים לכבוש שטח, בוודאי שלא את עזה שמחולקת לעיר עילית ועיר תחתית.
יתר על כן, הציפייה שחמאס בשיחות על הפסקת-אש יסכים לפירוזו מנשק, בדומה לסוריה, או לפירוז שטחים בתוך הרצועה היא במקרה הטוב אופטימיות יתר הגובלת בחוסר אחריות, ובמקרה הרע חוסר הבנה מוחלט של עצם קיומו והווייתו של חמאס. ראשית, משום שהלה, בדיוק כמו חזבאללה, שואב את הלגיטימיות שלו ואת קיומו מעקרון המלחמה בישראל. חמאס מוגדר כ"ארגון התקוממות אסלאמי", שמטרתו, כך על-פי סעיף 6 באמנת התנועה, "להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין".
מעבר לכך, כל סבב מלחמה שחמאס מנהל מול ישראל ושורד, עבורו זו הצלחה והוכחה שההשגחה העליונה שומרת עליו. לדידו, האל נמצא לצידו במלחמת המצווה שהוא מנהל מול "היישות הציונית" ועצם העובדה שהצליח לשמור על קיומו, ואף להגיע להישגים מדיניים (כפי שעשה לאחר מבצע "עמוד ענן"), היא הגושפקנה לכך שבעתיד הלא רחוק הוא יזכה להגשים את יעדיו.
הידברות עם חמאס או הגעה להפסקת-אש בתנאים הידועים לנו תקנה לישראל שקט, אבל לא לאורך זמן.
נקודה אחרונה, מאז נפל משטר האחים המוסלמים במצרים ועלה הגנרל עבד אל-פתאח סיסי לשלטון, חמאס (היינו "האחים המוסלמים" בפלסטין) נמצא במצוקה
על כן, זהו אינטרס מצרי שישראל תכה בחמאס ואם תוכל גם תמוטט את משטרו. ומכאן, שבכל ניסיון להשגת הפסקת-אש מצרים תדרוש להיות בתמונה ולצמצם עד כמה שניתן את חופש הפעולה של חמאס. סתירת הלחי שנתנה הנהגת חמאס לנשיא סיסי, בסירובה לקבל את ההצעה המצרית, רק הגבירה את התיעוב והסלידה שבין קהיר לעזה אבל העצימה את הקשר שבין קהיר לירושלים. ישראל מבחינתה לא רק שחיזקה את מעמד מצרים במלחמה על ההגמוניה הערבית במזרח-התיכון, מול הקטארים והסעודים, אלא גם קנתה לה, לזמן מוגבל, תומך בפעילותה הצבאית בעזה נגד שלטון הטרור של חמאס.
ד"ר יהודה בלנגה הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בר-אילן, וחוקר אורח במרכז דיין, אוניברסיטת תל-אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם