המלחמה בעזה: הרתעה עדיפה מחיסול

לחיזבאללה יש נשק מסוכן יותר מלחמאס, וגם ללבנון כבר נכנסנו לא פעם. מה שלמדנו הוא שלא ניתן לחסל את הנשק אבל ניתן להרתיע אותו מלהשתמש בו

יאיר שלג | 21/7/2014 16:36 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: חמאס
מול מאות הרקטות, קל-וחומר מול 13 חללי גולני, גואים באופן טבעי התחושות בנוסח 'להכניס להם', 'למוטט את חמאס'. קל להבין את התחושות האלה, אבל אסור להתפתות להן. חברת חפצת חיים צריכה לחזק את היסודות הרציונליים שלה במיוחד בשעות משבר. כניסה קרקעית לרצועת עזה היתה הכרחית להשמדת המנהרות, שהיוו סכנה אסטרטגית מיידית, שגם אין יכולת לפגוע בה מהאוויר. אבל הרחבת המבצע הקרקעי ליעדים שאפתניים יותר, כמו מיטוט חמאס, תהיה טעות חמורה. לא בגלל הטיעון שגורם שלטוני אחר יהיה מסוכן יותר: חמאס, כבר הוכח, הוא גורם מספיק מסוכן שגם נהנה מגיבוי רחב יחסית בעולם הערבי והמוסלמי (טורקיה) שאין לגורמים אחרים. יתר על כן: אם יש סיבה לחמאס למתן מדי פעם בפועל את יחסו לישראל, זו רק אחריותו כגורם שלטוני; אחריות שצפויה להיות לכל גורם שישלוט ברצועה.
 
בנק מטרות חמאס
בנק מטרות חמאס 
הסיבה היא אחרת: המחיר הצפוי לישראל מהרחבת המבצע הקרקעי צפוי להיות כבד, בשעה שהשגת היעד כלל אינה מובטחת. כדאי להיזכר במודל הלבנוני: שלוש שנים פעלה ישראל פעילות קרקעית רצופה במרחבי דרום לבנון, ועוד 15 שנים נוספות ב'רצועת הבטחון', ולא השיגה את מיטוט אויביה. כמו במקרה הלבנוני, אנחנו עלולים אפוא למצוא את עצמנו סופגים תקופה ארוכה של אבידות, כמו גם לחץ בינלאומי ופנים-ישראלי כבד, כשבסופה של התקופה אותה נסיגה שניתן היה לבצע ללא כל האבידות.

גם למי שרוצים להגדיר את היעד במונחים צבאיים של 'מניעת התחמשות חמאס', כדאי להיזכר במודל הלבנוני: חיזבאללה התחמש באופן מאסיבי לפני ואחרי מלחמת לבנון השנייה. גם במלחמת לבנון השנייה עצמה לא היה גורם שפוי שהגדיר את יעד המלחמה כחיסול כל מאגרי הנשק שבידי חיזבאללה (שממילא היו מתחדשים אחריה), אלא פגיעה משמעותית במיוחד בטילים ארוכי הטווח. גם מאז המלחמה, כשחיזבאללה חזר והתחמש עד צוואר, ישראל מסתפקת בנסיונות למנוע ממנו קבלת נשק סורי משמעותי במיוחד, אבל לא יוזמת מבצע לחיסול כלל מאגרי הנשק שלו – למרות שמדובר בעשרות אלפי טילים, המסוכנים בהרבה מהרקטות שבידי חמאס. האיום העיקרי מול חיזבאללה היה ונותר ההרתעה, במיוחד נוכח תוצאות ההרס שאכן ספג הארגון במלחמת לבנון השנייה.

זו גם המדיניות העכשווית הראויה כלפי חמאס: עם הסכנות מהמשך שלטונו והתחמשותו צריך להתמודד בשילוב של אמצעים מדיניים וצבאיים – פעילות מדינית למניעת הברחות של נשק ואמצעים היכולים לשמש לבניית מנהרות (פעילות אפקטיבית כיום בהרבה, בשל שיתוף הפעולה עם מצרים); פעילות מדינית להחזרת שלטונה של הרשות הפלסטינית ברצועה, שהיא הגורם היחיד שיש סיכוי שיזכה ללגיטימציה של האוכלוסיה המקומית, וכמובן: הרתעה צבאית אפקטיבית, שפירושה אי השלמה עם הסלמות הדרגתיות של ירי רקטות, אלא תגובה קשה – בנוסח זו שספגה השבוע שכונת סג'עייה – על כל ירי.

והעיקר – להתחיל לפתח מחשבה ארוכת טווח לגבי עתידה של הרצועה, מחשבה שאינה קשורה רק לשאלה מי ישלוט בה. ב-66 שנות קיומה של ישראל שלטו בעזה מצרים, ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס

, ובכל השנים האלה היתה עזה צרה צרורה, מוקד של שנאה וזינוב טרוריסטי. מה שצריך אולי לעורר מחשבה שמא הבעיה היסודית אינה בזהות הגורם השולט, אלא במצבם הבלתי אפשרי של הנשלטים.

ברצועה, על שטח של 365 קמ"ר מצטופפים כיום 1.8 מיליון בני אדם, מתוכם כמיליון המוגדרים פליטים וכ-900 אלף איש שממש מתגוררים במחנות פליטים. במידה רבה, עזה היא מחנה פליטים אחד גדול, שתושביו חיים ללא עתיד, למעשה גם ללא הווה, במצב שבמהותו מזמין שנאה – כלפי ישראל, כלפי מצרים, כלפי הרשות הפלסטינית וסביר שבקרוב גם כלפי חמאס.

במורסה הזו צריך לטפל טיפול שורש. זו צריכה להיות יוזמה לתכנית בינלאומית, בהשתתפות כמה שיותר מדינות ערביות, שיעדה פיזור פליטי עזה בין ארצות המזרח התיכון וכל מדינה אחרת שתבין את חשיבות הפרויקט, והבטחת 'תכנית מרשל' כלכלית להם ולגורמים שיישארו בעזה - על מנת להבטיח להם (וממילא, גם לנו) עתיד טוב יותר. אם ארה"ב באמת רוצה להיות גורם פרודוקטיבי באזור, הנה יוזמה ראויה: שתשתמש במנופי הלחץ הכלכליים והביטחוניים שעדיין יש לה במזרח התיכון, כדי לקדם תכנית מסוג זה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יאיר שלג

צילום:

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק