בדרך לשיח יהודי: אור בקצה המנהרות
משהו בשיח הציבורי משתנה בעקבות מבצע 'צוק איתן'. גם בפוליטיקה, שמתנערת מהשמאל הקיצוני, וגם במערכת המשפט שמאפשרת לצה"ל לפעול
אחת התובנות המפורסמות של אורי אליצור ז"ל הייתה שבויכוח הנצחי בין הימין לשמאל – השמאל ניצח בהכרעה העקרונית והימין ניצח במציאות. הפער שבין בנימין נתניהו ויוסי ביילין, טען אליצור, הוא מזערי לעומת הפער שבין יוסי ביילין לאבו-מאזן. המיינסטרים הפוליטי בישראל אימץ בסופו של יום את פרדיגמת שתי המדינות, בין אם בהתלהבות ובחשק ובין אם כעונה אמן בעל כורחו. נאום בר-אילן המפורסם של נתניהו הבהיר סופית שההבדל בינו לבין הקצוות השמאליים של מפלגת העבודה אינו במהות אלא רק בטרמינולוגיה. בשטח, לעומת זאת, הימין ניצח. גם בליכוד וגם בעבודה הבינו שאין כל כך עם מי לעשות עסקים. המחלוקת שנותרה היא האם נכון לפעול במהלכים חד-צדדיים ולאנוס את המציאות לפתרון מדיני כפוי, או שמא עדיף להמתין 'להתחזקות המתונים', אי-שם בעתיד הלא נראה לעין.
האם המצב הזה השתנה? צריך להיות זהירים, כי כשהאוזניים כרויות להמולת הקרב והעיניים דומעות מול עלילות הגבורה והמעש של הלוחמים והנופלים המוזות קצת מתעתעות. אבל ייתכן שהתשובה חיובית, וש'צוק איתן' מבשר על רוח חדשה שהולכת ומתהווה, גם בשיח הפוליטי וגם בשיח המשפטי.
שינוי מלמטה
נתחיל בשיח הפוליטי. ברמה התקשורתית, אחד ההישגים הבולטים של 'צוק איתן' הוא הזיהוי הסופי של מגזר השמאל הסופני, ובידול בינו לבין השמאל השפוי, זה שעדיין מגיב לבוחן אישונים ושומר על הכרה מינימלית ותקשורת, גם אם קלושה לעתים, עם המציאות.
כשגדעון לוי כתב את מאמרו 'הרעים לטיס', הוא לא שיער שאת עיקר האש הוא יחטוף דווקא מא"ב יהושע. מה שגילינו במאמרו של יהושע ובמאמרים רבים נוספים שפורסמו השבוע זה שהשמאל הרציונלי מתחיל להרגיש בבקיעים בסיפור שהוא מספר לעצמו. יותר ויותר אנשים עם יושר אינטלקטואלי מרגישים שהתזה שלפיה מדובר פה בשתי קבוצות לאום עם מטרות דומות ואינטרסים דומים, המסוכסכות על משאב טריטוריאלי מוגבל וצריכות להגיע לפשרה של 'יחלוקו', חוטא לאמת.
הם עוברים תהליך נפשי הדומה לזה שעובר על סטודנטים לקרימינולוגיה, שמוצאים את עצמם במפגש ראשון עם מערכת הפעלה נפשית ותודעתית שעובדת אחרת לגמרי. אט-אט הם מתחילים להפנים את חוסר הסימטריה המובנית שבין ישראל לבין מדינת טרור החמאסית, ותוהים על קנקנה של הישות שמשקיעה את כל הונה ואונה בבניית מפלצת מלחמה ומוות, למען מימושה של אפוקליפסה רצחנית שאותה היא חולקת עם 'דעאש', האחים המוסלמים, אל-קעידה והחיזבאללה. בינתיים מדובר בטפטוף, אך כזה שיכול להפוך למבול.
ליבא לפומא עוד לא גליא, אבל לא מעט מקרב הצעירים והגמישים שבין אנשי השמאל מתחילים להגיע למסקנה שמדובר בשיח חרשים בין שתי ציוויליזציות שונות: דמוקרטיה יהודית מתקדמת שחיה ויוצרת במאה ה-21, מול תרבות שנתקעה אי שם במאה ה-11, עם מותם של אלפראבי, אבן-סינה, אבן-באג'ה ואבן-רושד – אחרוני הפילוסופים המוסלמים האריסטוטליים. על המסקנה לא מדברים, כי היא מרחיקה לכת ועדיין מפחידה מדי. אבל איפה שהוא באזורים לא מודעים מתחילה לחלחל התובנה שהפלשתינים לעולם לא יוכלו להקים מדינה נורמלית בכוחות עצמם. שכשהפער כה תהומי אין אפשרות אמיתית לתקשר, ורק ריבונות של שלטון ישראלי חזק ויציב תבטיח שקט ושלום ותעניק לפלשתינים חיים שפויים ויצרניים כמו אלו שמהם נהנים אחיהם תחת השלטון הירדני.
השינוי מתחיל מלמטה, מקירות הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ. נכון, עדיין אין לצפות לשינוי אצל ציפי לבני ויובל דיסקין. לדבר איתם זה כמו לדבר עם הורים שהגיעו לגבורות. יש שלב מאוחר שבו המציאות והעובדות כבר לא מסוגלות לשנות תודעה. אבל בקרב הדור הצעיר משהו מתחיל לזוז.
תנועת המטוטלת
מישור מעניין נוסף שבו מתרחש תהליך מעניין הוא השיח המשפטי. באגרת ששלח לאחרונה פרקליט המדינה עו"ד שי ניצן ניכר שינוי מגמה. האווירה שעולה מהמכתב היא שלמרבה ההפתעה, הפרקליטות רואה את עצמה כעומדת באותו הצד של כוחות הביטחון. ניצן חולק עם צה"ל והמשטרה יעד משותף של הגנה על אזרחי ישראל ושמירה על הביטחון, ובניגוד לקודמיו לא רואה את עצמו כמשקיף מטעם האו"ם. המחנה הלאומי אהב לשנוא את מי שהיה המשנה לפרקליט המדינה לענייני רדיפת רבנים ונערי גרפיטי-תג-מחיר. אבל עכשיו מתברר שלממלכתיות הקיצונית של ניצן יש גם היבטים חיוביים בחיזוק החוסן הלאומי. האיש עושה הכול כדי לאפשר לצה"ל ולשב"כ מקסימום גמישות בלחימה מול הטרור.
אלו לא רק דיבורים. התוצאות משינוי רוח המפקד ניכרות היטב בשטח. מאוירת הנכאים של לבנון השנייה וההיסטריה בעקבות פעילות צה"ל על המרמרה, עברנו למצב שבו אין כמעט יעדים שצה"ל מבקש לטפל בהם והפרקליטות מסרבת. אם לדוגמה, אחרי מבצע עופרת יצוקה סיפר תא"ל צביקה פוגל, מי שהיה מפקד מרכז האש במבצע, שצה"ל נמנע מלירות על משגרים המוצבים בבתי קברות מחשש לפגיעה בכבוד המתים, הרי שכיום המצב שונה לחלוטין. במבצע הנוכחי צה"ל מפגיז חופשי מסגדים ובתים פרטיים, ואפילו בתי חולים כאשר הוא מגלה שהם משמשים בסיס לשיגור טילים וטרור. במובן הזה אפשר כמעט לומר שבצה"ל 'אין תלונות'.
הפעם צה''ל חושש פחות. החורבן בשג'אעיה
צילום: אי.פי.איי
אבל פריצת דרך אמיתית תתרחש רק עם העמקת השיח היהודי. רק בשיח שיתבסס על ההיסטוריה ועל הזכות התנ"כית אפשר יהיה להאמין בניצחון ולחתור להכרעה ממשית. ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין לא נמצא שם. אל המבצע הקרקעי הוא נגרר בעל כורחו וכמי שכפאו חמאס.
שיח חדש
אבל בהוויה הישראלית בשטח, מלמטה, משהו חדש צומח. לא רק במופעים ישירים כדוגמת פקודת היום של אל"מ עופר וינטר, אלא גם בפתיחות לשיח חדש מהסוג שגילה השבוע יהורם גאון. תלמה אליגון הוסיפה בית לשיר 'ארץ צבי' שנכתב בעקבות מבצע אנטבה, ויהורם גאון מבצע את השיר בגירסתו החדשה והמרגשת. הבית שנוסף הוקדש לרס"ן רועי קליין ז"ל, וכולל את המילים הבאות: "אָז אֶרֶץ צְבִי/ אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ/ אֶל מוּל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם כָּבְשָׁה/ וּכְשֶׁקָּרָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל/ הָרוּחַ חֶרֶשׁ אֶת שְׁמוֹ נָשָׂא".
אם תרצו, זוהי תמצית הסיפור. בעוד השיר המקורי ביסס את הזכות הישראלית על ערך אוניברסלי של 'כבוד האדם' ("בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ/ וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם/ כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף/ לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם"), הרי שהבית החדש מדבר כבר במפורש על "קידוש השם". האם הרוח הזו תישאר גם בימים שאחרי המלחמה? זה תלוי גם בנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם