ביני לבין השמאל: הצצה במראה
יש הרבה משותף ביני ובין אחיי השמאלנים, אבל גם הבדלים עמוקים. האם המלחמה היא הזדמנות לפתיחת המגירות?
ליבי איתו – עם הגזול, החלש, הסובל, המנוצל והמדוכא.
ליבי גם עם עמי שלי, ועם עצמי.
והוא כואב, הלב שלי, ומצטער ומרחם ולעיתים מפוחד ועולה על גדותיו ומתפוצץ.
סבורני כי בכל אלה אנו דומים.
כמו לי, גם לשמאלן יש "אני" ו"עמי" וגם "הוא" ו"הם".
אבל ההבדל בינינו נעוץ במשמעות ובסדר הערכי-היררכי על פיו אנו ממקמים כל אחד מן הערכים הללו.
טבלת הדירוג שלי מתחילה עם "עם ישראל", מונח שאומץ בחום אל חיקם של בני מגזרי, עם או בלי לשאול אחרים (ואולי הוא פשוט היה ועדיין מונח כאן, זמין למי שרוצה), הינו הראשון במעלה עבורי. בשלו ובשל תורתו ואלוקיו אני בוחרת לחיות כאן, לנהל אורח חיים דתי, לעשות חסד ולהאמין בערבות הדדית. למען המשך קיומו של העם היהודי, בגוף ובנפש, אני מוכנה לסכן את קיומי הפרטי ואף את חיי ואת חיי ילדי.
אחרי העם, אציב את האדם הפרטי, את "עצמי". בי שמחה בונים מפשיסחא, ממייסדי החסידות, נהג לומר כי ראוי שיהא מהלך תמיד כששני פתקים בכיסיו: על האחד רשום "בשבילי נברא העולם" ועל השני – "אנוכי עפר ואפר".
כעת יש בידי עם, ישות רחבה ונצחית, ובתוכה אדם: פרט יהודי, גאה וגם צנוע, שאפתן ובו זמנית כזה המבטל את קיומו הפרטי מול אלוקים ועם.
רק בשלב השלישי, אעמיד את הזולת. ההוא שגר עמי בבית וההוא שמעבר לדלת, ולחלון, מעבר לרחוב, לשכונה, למדינה או מבעד למצלמות הטלוויזיה.
"ואהבת לרעך כמוך", הצטוויתי. ונושא המצווה הוא חמקמק. מי הראוי לאהבה, אני או זולתי? נדמה שמדובר כאן בשלבים, או בתנאי פתיחה: טרם אוהב את רעי, את "ההוא", עלי לאהוב את עצמי, ולא רק "בקטנה".
עלי לאהוב אותי במידה כזו שתאפשר לי להודות ולשמוח על העובדה שנבראתי. רק אחר כך אדרש לצעד הבא - הצדקת קיומי בעולם. אעשה זאת ע"י קבלת מחויבות להשתתף בתיקון עולם. ואז – אז אראה אותו, את הזולת, על יופיו, על צרכיו ועל סבלותיו. וליבי יאיץ את פעימותיו לקראתו.
זהו המדרג שלי והוא אינו פשוט ומתבקש כל עיקר. הוא נוגד את ההיגיון המערבי הקפיטליסטי, והוא מאתגר, לפחות למראית עין, גם את הרוח הפלורליסטית. ועדיין: עמי, עצמי וזולתי.
אתבונן בעמיתי השמאלן והוא בי. ולא אתיימר להרכיב את חלקיו.
אך זאת אדע: אף שבידינו אותם החלקים, הפאזל לגמרי אחר. וגם התמונה והמעשה הניבטים ממנו.
ועוד הבדל בינינו. כזה שמשתקף במראה.
"את שמנה", יגיד לי השמאלן כאשר יתבונן בבבואתי
"אתה רזה מדי" אני אומר. "וגם אני צמאה ודהויה". "שנינו הולכים ומאבדים את הטעם, את הקשר ואת הייעוד. וזהו פגם מוסרי, ההופך אותנו לחלשים ומעמיד אותנו בסכנת הישרדות והשמדה".
כמו חרשים אנו מדברים זה עם זה. חזק ורווי ומסוכן לעצמו ולסביבתו, מול פרוד, צמא ונתון בסכנה.
ואין מראה אחת. בדרך כלל.
המראה מתנפצת לקולם של רעמי התותחים. שנינו מביטים בשבריה בעיניים טרוטות. ברדיו קם ה"עם" לתחיה ומחולק לשימוש רחב במחיר מבצע.
לרגע נראה שנפתח פתח למפגש. לחילוף חומרים. תן לי חזק, אתן לך חלש, תן לי הם, אתן לך קצת עם.
אבל אני זהירה. משתיקה את הדחף לרוץ אל תוך חרך הירי, העשן והדמעות. בוחרת לחכות ולראות.
רואה טלוויזיה ומקשיבה לחדשות עד שאיני יכולה עוד לשבת עטופה בשתיקה ובחשש להתאכזב, לכאוב ולהישאר לבד. אז אני נותנת לליבי להוביל אותי וכותבת את הדברים האלה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם