ראשי » חדשות » דעות

עזה: מוכרחים ליטול אחריות

המנהרות הן כישלון של הקונספציה הישראלית, המחייב חשיבה מחדש על תפקידנו במרחב. עלינו לבחור בחיים גם עבורם

אופוריית האחדות של הימים האחרונים לא מצליחה להפיג את החרדה החדשה, חרדה הנובעת משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא עצם תופעת המנהרות, והשנייה היא כישלון ישראל להיערך מולה.

החרדה סביב המנהרות היא מסוג החרדות שסרטי אימה משתמשים בהם: הרשע זוחל אליך הביתה, ושוב אין בעולם מקום בטוח. בסיס הקיום מתערער. כפשוטו. זהו שורש הפחד ב'מלחמת העולם z  ' - סרט האימה הקיצי-אפוקליפטי שעלה על מסכי הקולנוע בקיץ שעבר המתאר התמודדות של כל יושבי הפלנטה מול מתקפת זומבים. שיטותיהם של הזומבים המבקשים את השמדת המין האנושי זהות למתואר כאן: הם כובשים את ביתך ומתחזים לשכנים שהכרת. אבל במקום חיים הם מבשרים מוות.

הפלסטינים שנעלבו מהסרט – קנו ביושר את המטאפורה לסוכני המוות. מי שבמקום עוד דונם ועוד עז ניצל כל פרוטה למוות ולא לחיים, להשמדה ולא לבניין, אל ייעלב שמשווים אותו לזומבי. הרבנית הדסה פרומן אמרה זאת טוב ממני במאמר בשבוע שעבר.הסיבה השנייה לחרדה היא מה שמסתמן ככישלון נוסף של קונספציה ישראלית. ידעו על המנהרות, אבל לא סיפרו לקהל בישראל כמה הם חמורות. ידעו על קיומן ולא פעלו נגד השארתן – והמשך חפירתם בחומרה הראויה להן. קולות החופרים בלילה, שדווחו בזמן אמת על ידי יושבי הקיבוצים בעוטף עזה – והביטול החד משמעי שלהם על ידי גורמים רשמיים (ומתן תרופות הרגעה!), הם חומר היצ'קוקי משובח. הגיבור מרגיש שמשהו לא תקין. הוא ראה את המפלצת, כולם מלבדו חושבים שהוא משוגע.

איך ידעתם להתכונן? שואל בראד פיט את הקצין הישראלי הבכיר ב'מלחמת העולם z'. הלה מספר לו על 'חוק האיש העשירי': במקום שבו תשעה מנתחים את המציאות בדרך דומה, שומה על העשירי להכין תרחישים ופתרונות למציאות החלופית, הבלתי סבירה. למדנו את זה, מסביר הקצין, מכישלון הקונספציה במלחמת יום הכיפורים. הנה הבעיה: ספק אם התסריטאים של הסרט היו שולחים היום את גיבורם להתייעצות עם ישראל. שוב היינו יהירים מדי ובטוחים בעצמנו, משהו בקונספציה שוב קרס. האם אנחנו על ספה של מלחמת יום הדין 2?

על כורחנו, במקום לשקוע בפחדים ובסיוטים, צריך להתרענן, להתנער, לחשוב על הכול מחדש. זה מה שאנשים חיים עושים. אהבת החיים שלנו צריכה

להיות בעלת עוצמה כזו, שתקרין גם על עולם בחירות-המוות המתקיים בשכנותנו. אהבת החיים שלנו חייבת לכלול את אומללי עזה שגורלם נקשר בגורלנו, לטוב ולמוטב.

שנים רבות אפשרנו בשתיקתנו למפלצת המוות החיה בתוכם לתפוח ולגדול. הסרנו אחריות ועזבנו. מזמן היה עלינו להגדיל ראש, לדפוק על השולחן, לא לנוח ולא לשקוט – הן למען חייהם, והן למען חיינו, עד שהעולם יכנס לעובי הקורה, גם במקום שידנו קצרה.

וכאן אני רוצה לסיים בהערת הסתייגות והשלמה: הענווה, המפוכחות, ההכרה בקוצר ידינו היא חלק מהעניין. רוצָה להילחם במקומנו? שאל נפתלי בנט את המראיינת בבי.בי.סי, היא לא השיבה. ובכן, להילחם איש לא ילחם במקומנו, אבל להעניק ערוצי חיים ולפקח על אי הפיכתם לערוצי מוות – אולי יכולים גם אחרים.

עלינו ליטול אחריות על הבאת חיים למרחב הזה. אבל אולי כדי להצליח בכך אנו נדרשים גם לאמנות הצעד אחורה, כאם האמיתית במשפט שלמה, כדי למצוא את האיזון הנכון בין מעורבות לנטישה, ולדרוש חיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

חיותה דויטש

ד"ר חיותה דויטש היא סופרת, עורכת ומבקרת תרבות. בעלת טור במקור ראשון, עורכת כתב העת 'אקדמות' ובעלת הבלוג "מטרוניתה"

לכל הטורים של חיותה דויטש