הנשיא היוצא, מורשת אוסלו ומורשת האוטופיזם

בכל דור ודור קמים עלינו אוטופיסטים, כמו וודרו וילסון, רוזוולט ופרס. המבט אל העתיד כרוך בהתעלמות מופלאה מן העבר ומן הניסיון

יהודה שלם | 29/7/2014 11:40 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
בראיון הפרידה מנשיא המדינה שמעון פרס שנערך עבור 'מקור ראשון' לפני שבועיים, ופורסם באתר זה, חזר הנשיא  מספר פעמים על המוטיב של: "אני הולך קדימה, לא מביט אחור...כי כל מה שהיה – איננו".

ואכן, מהלכיו של פרס, משנות ה-80 ואילך, מבטאים תפיסה כזו של העבר. בשנת 1986, כאשר החל בתפקידו כשר החוץ, במסגרת הרוטציה של ממשלת האחדות הראשונה, הוא סגר את מחלקת ההסברה במשרד. לטענתו ולתפיסתו העשייה היא ההסברה הטובה ביותר, יחסו לעבר היה ברוח הביטוי הבריטי: Let bygones be bygones . ברעיון דומה  דגל גם האינטרנציונל הסוציאליסטי: "הבה נעשה מן העבר לוח חלק".

בתוך עשייתו רבת השנים של הנשיא היוצא נמצא "הסכם אוסלו". בין שאר מרכיבי ההסכם הבעייתי הזה, נמצאת גם קבלתו של אש"ף כפרטנר. כיצד התקבל האויב בציבור הישראלי בכזו חיבה וקלות?
מסתבר, שהגישה שפיתח פרס ביחס להסברה ולעבר הייתה אחד המרכיבים ביצירת דעת קהל אוהדת אשר אפשרה לציבור להכיל את עראפת וסביבתו
התקבלו כאילו אין עבר. ערפאת ודחלאן
התקבלו כאילו אין עבר. ערפאת ודחלאן אי-פי,REUTERS ,עיבוד מחשב:שרית פלוט
. כפי שבגשר "קארל" בפראג מוכרים כיום סמלים של הצבא האדום, כאילו לא היה "האביב של פראג", כך בישראל יכול להופיע ג'בריל רג'וב בתכנית אירוח בטלוויזיה כמו מאומה לא קרה, ומוחמד דאחלן הוא שותף לגיטימי לעסקים עם ישראלים.

תפיסת המציאות של שמעון פרס באה לידי ביטוי, למשל בראיון בו הגדיר את הסכם אוסלו: "זה עובד, זה רק לוקח זמן." ניתן אולי להשוות  את הראיה הזו של המציאות, המנסה ליצור עתיד טוב יותר מתוך אמונה תמימה בטובם של בני האדם, לגישות דומות מן העבר.

לאחר מלחמת העולם ה-1 ייסד נשיא ארה"ב ווילסון את חבר הלאומים מתוך מטרה ושאיפה שהוא ישמור על זכויות המיעוטים, ימנע עימותים וישכין שלום. על כך כתב אחד מהמומחים העולמיים למדעי המדינה, האנס מורגנטאו, כי "חלומותיו של וילסון על שלום נצחי ועל דמוקרטיה מובטחת לצמיתות התנפצו חיש מהר... וילסון היה סבור, כי תכלית הניצחון אינה להחזיר מאזן-כוחות חדש ובר-קיום, אלא לשים קץ לכל מאזן-כוחות אחת ולתמיד... לפיכך שב
וילסון מווארסאי כאידיאליסטן חשוד , כמדינאי החוזר בידיים ריקות וכבעל ברית שאין לתת בו אמון. בכישלון משולש זה נעוצה הטרגדיה לא רק של וילסון, שהיה אדם גדול ועם זאת שוגה, אלא של הוילסוניזם כדוקטרינה מדינית."

על התנהלותו הוותרנית  של רוזוולט מול סטאלין, בועידת ילטה במהלך מלחמת העולם ה-2, בעניין עצמאותה של פולין וחלוקת אזורי השליטה בין הגושים,  כתב ההיסטוריון ריצ'ארד אוברי כי "לרוזוולט היתה שאיפה בוערת אחת. הוא רצה להעניק תוכן ממשי לאומות המאוחדות. כמו וילסון ב-1918, האמין גם רוזוולט כי אידיאליזם מחודש ביחסים העולמיים יוכל לשים קץ למה שכינה 'שיטת הפעולה החד-צדדית, הבריתות הבלעדיות, תחומי ההשפעה מאזני הכח'...אך הדעת נותנת כי כמו תמיד, נודע לאידיאליזם תפקיד משני". 

אכן, פרס איננו לבד. לסיום נותר רק לצטט מדבריו של  יוסף נדבה מלפני ארבעים שנה: "בכל דור ודור קמים עלינו אוטופיסטים, המזהים את האתיקה עם פוליטיקה, מערבבים חזון עם מציאות, הזיות עם הווי עובדתי ובעטיו של אידיאליזם מופרז מקלקלים את השורה."

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יהודה שלם

צילום:

עמית מחקר במרכז אריאל למחקרי מדיניות

לכל הטורים של יהודה שלם

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק