דילמת נתניהו: הטוב שבעולמות האפשריים
אף שאין פתרון זולת השתלטות ישראלית על כל הרצועה, נתניהו לא יעשה כך, ובצדק, כי עליו לשמור על בסיס התמיכה הרחב
אך כך נוצר מצב בו אנחנו האזרחים מטולטלים בין מסרים התקפיים ונחושים לבין מסרים פייסניים משהו ["שקט ייענה בשקט"] והססניים. עד היום הצליח נתניהו לשמור עם הקו הזה את דעת הקהל הבינלאומית לטובתו, ואת האופוזיציה, השמאל ציוני, תומכים בו. הישג לא מבוטל. אלו לא "שיקולים פוליטיים", אלא שיקולים עקרוניים ומהותיים בזמן מלחמה. להילחם ולהביא לקבורה כך וכך חללים מידי יום דורש קונצנזוס יציב. גם סוגיית דעת הקהל הבינלאומית היא מרכיב עקרוני בדעת הקהל הישראלית, כמו גם בפנים שונות של היום שאחרי המלחמה. העובדה היא שכרגע השמאל הציוני תומך. העובדה היא שבנט ואנשיו שותקים ציבורית, ועומדים אחרי החלטות הקבינט.
אך בסופו של דבר נתניהו ייבחן בטווח הבינוני והרחוק. דעת הקהל הישראלית לא תוכל לסבול בשנים הקרובות סבב נוסף. דעת הקהל הישראלית לא תוכל לסבול פיגוע מנהרתי בעוטף עזה בטווח השנים הקרוב. אך יותר מכך, תסלחו לי חברי הימניים, אי אפשר לדרוש מראש הממשלה. משום שמיטוט החמאס, וחזרה לשליטה על עזה, במצב הפוליטי העכשווי של החברה הישראלית, הוא הזמנה לשסע עמוק קשה וכואב שנזקיו גדולים מתועלתו.
אני אומר זאת למרות שבאופן אישי אני סבור שיש לחתור במהירות למיטוט החמאס ולחזרה לשליטה מלאה, נוסח יו"ש, על עזה, במקביל לפעולה אקטיבית לחיסול בעיית הפליטים העזתית בדרך של פיצוי ושיקום.
אך כאמור אני מבין את ראש הממשלה ואת שיקוליו. אנחנו חיים בחברה בה ראש ממשלה ימני זקוק לאשראי מובהק מהשמאל כדי לנהל מלחמה.
צריך יותר, אבל אי אפשר. פינוי פצועים של צה''ל ברצועה
צילום: EPA
לחשוב מעבר לאוסלו
ומכאן האחריות מוטלת עלינו, על החברה הישראלית. האם גרעין ההשקפה האוסלואית, הנוכח עדיין בפס הקול הישראלי, ימשיך להיות גרעין קשה, או שהוא יתפורר ותיווצר מפה חדשה של התייחסות לבעיה הפלסטינאית? לטעמי, המציאות הביטחונית והמדינית, בנוסף לתהליכי עומק אחרים, מפוררים לאט לאט את האתוס הזה לטובת משהו אחר.
ברור לי שלעתיד המציאות תביא אותנו לחזור לשליטה על עזה, כמו גם על יהודה ושומרון. אני מבקש להצטרף למאמץ השכנוע שזהו הכיוון הנכון. אך לעת עתה, דוברים רבים סביב שולחנות הדיון הפומביים בתקשורת, עדיין לא מעיזים לומר זאת בפה מלא. האוסלואים שואלים בצדק, מה אחרי הכיבוש המלא ומיטוט החמאס? שקיעה בבוץ הכיבוש ושלטון על עם זר?
רעיון הלאומיות דועך. שדרת הדגלים בבניין האו''ם בז'נבה
צילום: עידן סטרוביציק
וכאן חשוב להכניס מרכיב נוסף למשוואה. כשמדברים על מדינה לפלסטינים מדברים על מדינת לאום אתנית. הפלסטינים עצמם מזהים את עצמם כלאום אתני בעל שאיפות להכרה כמדינה. את הטיעון הזה יש לפורר. המציאות נותנת לנו כלים. באירופה רעיון הלאומיות כבר נחשב כסוס מת או לפחות גוסס. הוגי דעות רבים כופרים בזהות הלאומית, וטוענים שהיא זהות מומצאת. שמעתי אתמול את השר לנדאו מזכיר בשם נשיא מצרים סאדאת או דוברו טענה שחוץ ממצרים אין בעולם הערבי שום לאום, אלא רק שבטים נושאי דגל משותף. במילים אחרות, גם בעולם הערבי מבינים ומודים שרעיון הלאומיות האתנית אינו מחזיק מים. אירועי 'האביב' הערבי מוכיחים זאת: התפוררות המדינות, מלחמה בין הסונים לשיעים ובין שבטים כאלו ואחרים. כמו גם תנועות
רגע, ומה לגבי מדינת ישראל? האם התנועה הציונית לא נבנתה על בסיס רעיון מדינת הלאום המודרנית?
כאן נדרשת הבנת עומק שלנו על עצמנו. גם אותם חוקרים והוגי דעות שמקעקעים את רעיון הלאומיות המודרנית, מודים בפה מלא או בחצי פה שהיהודים הם מקרה מיוחד, אחר ושונה. הלאומיות שלנו אינה מודרנית, ואינה חדשה. היא קשורה בטבורה בתודעת הייעוד שלנו, במורשת שאנו נושאים.
זה מוליך אותנו שוב לבירור עצם הזהות היהודית שלנו, זיקוק ועיצוב האתוס היהודי: מה הוא אותו הדבק שהופך אותנו לבעלי זכות לארץ הזו ולמדינה הזו?
רק התכה של היהדות ההיסטורית והלאומיות הישראלית יוכלו לקומם אותנו ולתת לנו ביסוס לקיומנו בארץ ישראל במדינה יהודית דמוקרטית. התהליך הזה הוא מהותי לנו כדי לאפשר קודם כל לעצמינו, להצדיק את ישראל כמדינת הציוויליזציה היהודית - ולא רק כמדינת לאום במובן המקובל והמודרני. זה יאפשר לנו להתמודד בצורה נכונה יותר עם טענות הפלסטינים, ולצאת ממלכודת מדינת הלאום. אבל בכך אנו, כמובן, חורגים אל מרחב דיון אחר לגמרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם