היחיד שהבין שהחמאס רוצה עימות הוא בנט
סיכום ביניים: נתניהו ויעלון טעו לאורך כל הדרך בהבנת היקף העימות והאיום של חמאס. והתקשורת? היא נבחה על הפורץ הלא נכון והתעלמה בקביעות מהירי על יישובי הדרום
כנסו לעמוד הדעות של nrg
היחיד שאפשר לומר עליו שציפה למערכה הוא הרמטכ"ל. בתוכנית העבודה השנתית, שהוכנה בסתיו האחרון, קבע בני גנץ כי המחצית השנייה של 2014 מועדת לפורענות. הוא אמר לקבינט ולפורום מטכ"ל כי צירוף של כמה תהליכים בתקופה זו מגדילה את הסיכויים להתפרצות ביטחונית. הוא לא ידע לומר מראש כיצד תיראה, אבל הצביע על תום תקופת השיחות עם הפלשתינים, הבחירות בסוריה, הבחירות במצרים ותאריך חתימת הסכם הקבע עם איראן, כאירועים שכל אחד מהם בנפרד או החיבור ביניהם עשוי להדליק מלחמה.
יעלון, גנץ ונתניהו
צילום: קובי גדעון לע''מ
"מדינת ישראל הייתה במקומות שבבוקר הכול היה טוב ובצהריים החלה מלחמה", דברי גנץ בכנס הרצליה, ימים לפני חטיפת שלושת הנערים. הרמטכ"ל אולי ניבא מלחמה, אבל לפחות בתחילת הדרך עשה הכול כדי להימנע ממנה. לאכזבת חלק מהשרים, הוא הציג בישיבות הקבינט הראשונות גישה פסיבית המעדיפה שלא להתמודד עם האיום אלא לחמוק מפניו. במורד הדרך השתנתה גישתו, אף כי בשום שלב לא שש אל קרב.
גנץ, וכמוהו ראש הממשלה, שר הביטחון וצמרת המודיעין, הבינו באיחור ניכר את חריפות המצב שישראל הידרדרה אליו. הם לא קלטו עד שלבים מאוחרים מה רוצה חמאס וכיצד הארגון מתנהל. השלישייה המובילה חשבה לאורך ימים ארוכים שחמאס כלל לא רוצה בעימות ולכן התאפקה מלהגיב על ירי הרקטות הראשוני. המערכת המודיעינית, ובעקבותיה הדרג המדיני, טעו לחשוב שמי שקרוי "חמאס המדיני" הוא זה שמקבל את ההחלטות. בדיעבד התברר שהזרוע הצבאית היא זו שניהלה את המהלכים. על כן, הירי של חמאס נמשך והתרחב. רק אז נוכחו הקברניטים לדעת שמדיניות האיפוק נכשלה ונתנו את האות לפרק האווירי של 'צוק איתן'.
ושוב, הם היו משוכנעים שדי במכה האווירית כדי לשבור את הארגון כך שתוך יומיים שלושה יניף דגל לבן. משלא קרה הדבר, רק אחרי עשרה ימים של הפצצות מהאוויר, נפתחה המערכה הקרקעית, כאשר לכל אורכה הצמרת הישראלית הייתה משוכנעת ש"כשחמאס יצא החוצה ויראה מה קרה, הוא יפנים את הנזק ויסכים להפסקת אש". כך נאמר בתדרוכים חוזרים ונשנים בעיקר של המערכת הביטחונית.
ושוב, הזרוע הצבאית לא נהגה כפי שציפו שתנהג. היחיד שהבין זאת בזמן אמת היה נפתלי בנט. אם בגלל גילו הצעיר, או בזכות אינסטינקטים טובים או אולי בשל החיבור הישיר שיש לשכבת הביניים של הקצונה הצה"לית, בנט ניתח נכון את מצבנו הרבה לפני עמיתיו לקבינט. כשביבי ובוגי רצו להבליג, בנט אמר להם שאין מנוס מתגובה קשה. כשצמד הבי"ת רצה להסתפק בפעילות אווירית, נפתלי התעקש שלא יהיה מנוס ממבצע קרקעי. וכשהיה מי שטען שהאופציות הן כיבוש מלא או פעולה אווירית בלבד, בנט טען בלהט שיש אופציות ביניים. בדיעבד הוא צדק.
בנט גם כעס מאוד בזמן אמת על האיפוק של ביבי ועל הסכמתו להפסקת האש. מבחינה צבאית ייתכן שהאיפוק היה שגוי. מבחינה מדינית ופנימית ישראלית אין ספק שזה היה מהלך מבריק שהניב לישראל תמורות יוצאות דופן. אותו צמד ביבי־בוגי, המואשם על ידי הקהילה הבינלאומית בהכשלת השלום המיוחל עם הפלשתינים, הצליח ליצור קונצנזוס בין מנהיגי המערב, אפילו האירופים, שלישראל יש זכות להגנה עצמית. הגיבוי הזה יקר מפז כדי להעניק לצה"ל חופש פעולה בזמן המבצע ולשמור על ישראל גם לאחריו. מאז 'עופרת יצוקה' והמרמרה, נהיר למקבלי ההחלטות שכל פעולה ישראלית תיבחן בבוא העת על ידי הקהילה הבינלאומית.
האיפוק של נתניהו היה חשוב גם ליצירת קונצנזוס לאומי. עם כל הקושי שבדבר, ראש ממשלה לא יכול לצאת למלחמה כשחצי העם אינו מאחוריו. ברוח זו, כבר בתחילת המבצע ניגש ח"כ מוטי יוגב לנתניהו והציע לו עיקרון מנחה: "עומק המבצע כעומק ההסכמה לאומית". נתניהו אהב את הדברים ואולי דווקא משום שהגיעו מאיש ימין מובהק. ההתנהלות הזו של נתניהו, השקולה, המדודה ובעיקר המחושבת, הייתה בגדר חידוש עבור רבים במרכז, בשמאל ובתקשורת, השבויים כבר שנים בתפיסות מופרכות אודות ראש הממשלה. בצדק שאל בימים האחרונים יעקב עמידרור, האם התקשורת הישראלית הייתה מגבה את נתניהו לו היה יוצא למלחמה יזומה על המנהרות. בעניין זה מי שצריך לעשות חשבון נפש היא בעיקר התקשורת שתיווכה לציבור נתניהו פרי דמיונה ולכן עד המלחמה קראה אותו באופן שגוי לחלוטין.
אחד ההיבטים שגם לגביהם התקשורת המעיטה לדווח הוא הכנת העורף. מי שעיניו בראשו, או מי שזוכר משהו ממלחמת לבנון השנייה, לא יתקשה לזהות שהעורף הישראלי היה מוכן היטב למלחמת חמאס. זו לא רק כיפת ברזל אלא גם מערך האזעקות וההתרעות, ההנחיות של פיקוד העורף, התיאום המצויין בין זרועות ההצלה והחירום ועוד. התפקוד המצוין נובע בראש ובראשונה מהאנשים בשטח שעושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר, אבל צריך לומר שהרוח החיה מאחורי הכנת המערך היה ראש הממשלה.
חשיפה של מנהרה ברצועת עזה
צילום: דובר צה''ל
משאיות מעבירות סחורה לעזה דרך מעבר כרם שלום
AFP
יעלון, כמו נתניהו וכמו אהוד ברק לפניו, יצטרכו להסביר מדוע אפשרו לחדש את הכנסת המלט וחומרי הבנייה לעזה לכל אורך השנים האחרונות. בספטמבר האחרון, לראשונה אחרי שש שנים, חידש יעלון את הכנסת משאיות המלט למגזר הפרטי בעזה. הדבר נעשה כחלק מהניסיון לשיפור האווירה בתהליך המדיני ובהמלצת מערכת הביטחון. חודשיים לאחר מכן, עם גילוי אחת המנהרות הראשונות, יעלון שב וביטל את ההיתר. אבל, ככלל, ישראל אפשרה הכנסת חומרי בנייה לעזה. אהוד ברק אישר כבר ב־2010 הכנסת חצץ, ברזל ומלט, ל"פרויקטים שאושרו מראש על ידי הרשות הפלשתינית, והיו בפיקוח של ארגונים בינלאומיים ברצועה". יעלון לא שינה את המדיניות הזאת. דו“ח של מתאם פעולות הממשלה ביו“ש מגלה כי אפילו בשבועיים שלפני פרוץ המלחמה נכנסו לעזה 416 משאיות עם חומרי בנייה. אין ספק שעל ברק, יעלון ונתניהו הופעלו לחצים כבדים של מדינות המערב, לאפשר את הכנסת חומרי הבנייה כחלק מהקמפיין העולמי “להסיר את המצור מעל עזה“. במבט לאחור נראה שהיו צריכים להדוף את הלחץ על הסף.
המנהרות הן ללא ספק ההפתעה האסטרטגית שהכין לנו חמאס ועוד יהיה צורך לבדוק איך נתפסנו לא מוכנים. אבל גם אם נניח שזו דרכן של מלחמות, מותר לשאול מדוע טען שר הביטחון ש“בתוך יומיים־שלושה נשמיד את חלק הארי של המנהרות“. שבוע־שבועיים לאחר האמירה הזו, אפילו מנהרות שצה“ל חשב שנפטר מהן, התבררו כפעילות. על אחת כמה וכמה שאיש לא מעז להבטיח שאיום המנהרות הוסר, או אפילו שחלק הארי שלו טופל.
דבר נוסף שלנתניהו ויעלון אסור היה להשלים עמו הם “הטפטופים“. ולא רק הם אחראים לעוול הזה אלא גם התקשורת והציבור כולו. במשך שנים העלמנו עין מההפצצות מזדמנות על יישובים בעוטף עזה. קסאם בודד ופצמ“ר מזדמן לא זכו לכותרת גם אצלנו ב‘מקור ראשון‘. זו הייתה טעות. אולי אם היינו מקימים קול זעקה על טיווח חבל אשכול לא היינו גומרים עם סגירת נתב“ג.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם