חברים יקרים, אל תחזרו לעוטף עזה
כשאתם שבים לגור בטווח האש אתם מבטאים אמנם גבורה ועמידה איתנה, אבל גם מסכימים למחדל המתמשך
אבל כל הסיבות הטובות הללו, לכאן או לכאן, אינם חשובים, אם המדינה נכשלת במחויבות הבסיסית ביותר שלה לאזרחיה: הביטחון. תושבי עוטף עזה, כמו כל שאר תושבי ישראל, זכאים לשוטט בשבילי הקיבוץ ובשדותיו בלי לחשוש מפצצות מרגמה. ילדי עוטף עזה, כמו כל שאר ילדי ישראל, אינם צריכים לגדול בצל הרקטות והאיום המתמיד.
נכון, היו תקופות בהן המעשה החלוצי היה לגור במקום מסוכן 'למרות הכל'. ועדיין יש מקומות כאלה. אבל מה שנכון ל'מדינה שבדרך', או ליישובי הספר של מדינה קטנה וחלשה המוקפת אויבים, אינו נכון בישראל 2014. אין כל הצדקה לכך שאדם החי במדינה שהיא מעצמה אזורית עתירת תל"ג וחמושה היטב, המממנת ממיסיו מערכת בטחון גדולה ומרשימה, יחיה לאורך שנים תחת איום יומיומי על חייו וחיי ילדיו.
במלים פשוטות: השאלה האם יהיה מדי פעם ירי מעזה על יישובי ה'עוטף', האם מדינת ישראל יכולה 'להכיל' זאת, היא שאלה שבכלל אסור לה להישאל. התשובה עליה חייבת להיות 'לא' מהדהד וחד משמעי. על המדינה להניח את כל השיקולים בצד, ולהפעיל את כל כוחה על מנת לתת לאזרחיה את הבטחון.
העקרון הזה הוא חשוב ביחסים שבין המדינה
כוח העמידה המרשים של תושבי עוטף עזה מעניק למדינה את האפשרות הרעה לחמוק מהמחויבות הזו. מסבך אותה בדילמות מיותרות. הנכונות שלנו לספוג ולסבול היא אמירה אצילית, אך רעה ומזיקה. וכן, היא גם מסוכנת. ולא רק מרקטות ממעל. החמאס יחדש את חפירת המנהרות מחר בבוקר, ואם לא מחר אז מחרתיים, בזמן שאצלנו ישירו שירי שלום.
קיבוצניקים ומושבניקים, אנשי העיירות והיישובים – אתם יכולים לשים סוף לסאגה הרעה הזאת, שבה דמכם הוא כמעט הפקר שנים רבות כל כך. אל תסכימו. אם אתם תבהירו שאתם מצפים לשקט מוחלט – כן, כמו בשוויץ, גברת לבני – ושאתם יודעים שמדינת ישראל יכולה להשיג זאת, אם רק יהיה לה חשוב מספיק, אולי תרשמו על שמכם פרק מפואר של שבירת הפרדיגמה המעוותת שהביאה אותנו עד הלום, ואת הטילים אל מרחבי ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם