תשעה באב: היכולת לחלוק חיונית לשרידותנו

ביסודו של המקדש עומד רעיון התרומה, בו כל אחד מביא את עצמו. החוסן הלאומי המהותי ביותר הוא היכולת שלנו לדבר זה עם זה כשותפים באמת

יותם יזרעאלי | 4/8/2014 23:11 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
אמש היה ליל תשעה באב, ה9/11 שלנו, ומיד עם תחילת הצום נכנסתי לרכב והדרמתי אל שדרות, עיר שסירנת ההזעקות הפכה כבר לרחש גליה. הזמינו אותי להרצות שם בערב משותף של תנועות נוער חילוניות ודתיות שמתכנסות לציין את היום ביחד, דווקא בימים אלו.

כלומר דווקא בימים אלו של חילוקי דעות קשים וגילוי הסתה וגזענות ואלימות בשיח הציבורי, החליטו לציין את ט' באב נוער חילוני ודתי ביחד. יש בזה אמירה נכונה, גם חינוכית אבל גם פוליטית ובטחונית. החוסן הלאומי שלנו תמיד מצוי ביכולת להחזיק את הניגודים שבתוכנו, ביכולת להכיל את מנעד הדעות, ביכולת לחלוק מחלוקות. ראו כמה העברית חכמה, שהרי מחלוקת זה משהו שחולקים אותו, ביחד. אנחנו חולקים אחד על השני, אבל את אותה המחלוקת אנחנו גם חולקים אחד עם השני: גברים ונשים, שמאלנים וימנים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, ישראלים ותפוצותניקים, וכן הלאה. 

המסורת מספרת לנו שבעוד שחורבן הבית הראשון חרב בשל עבודה זרה, חורבן הבית השני חרב בשל שנאת חינם. זהו לקח היסטורי חשוב מאין כמותו, כי הוא כבר מכתיב לנו מראש, מימי קדם, את כללי הדיון שמתחייבים מכל ריבונות עתידית בארץ ישראל. בשיח ציבורי של עם שבמסורת ההיסטורית שלו הוא נושא את דבר האל, את "האמת", אי אפשר שלא תיתכנה הנכונות והפתיחות להכיל את האופנים השונים שבה ה"אמת" הזו מובנת על ידי אנשים שונים ובתקופות שונות. זה מצחיק מעט לאמר זאת, אבל דווקא בגלל שדבר האל הוא מוחלט ונצחי, דווקא בגלל זה הוא אינסופי באפשרויותיו, כל עוד הן מלומדות ומבוססות ומכוונות את האדם להתייצב למלאכת השירות של עולמו וזולתו. 

בית המקדש שעמד בירושלים, היווה בימי קדם את מקומו הקבוע של המשכן שבני ישראל נצטוו על הקמתו עוד במדבר. בראשיתו, אם תרצו בהוראות ההפעלה שלו, בלוגריתם שמכתיב את התנהגותו, המשכן נוצר מתרומות, במובן הטכני והחומרי הפשוט ביותר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה,ב).

בני ישראל נצטוו לתרום כל אחד על פי "נדבת ליבו", וכך הוקם המשכן ואוהל מועד שבמרכזו.

אלא שפירוש נוסף של הדברים ממש מתפקע להידרש מתוך הפסוק.  נדבת ליבם של בני ישראל היא מצד אחד נדיבות ליבם באשר לחומרים שהם תורמים להעמדת המשכן (כסף, זהב, נחושת, עורות ובדים וכדומה), אבל יש כאן אמירה נוספת על פיה המשכן בנוי מנדבת הלבבות של כולנו, מאותה האיכות שאנחנו תורמים מתוך לבנו, דהיינו, מן המאפיין הספציפי של כל אחד ואחת. אם אדם, אפילו אחד, לא מביא לידי ביטוי את תרומת ליבו - המשכן לא יוכל לעמוד. לכן שנאת החינם מחרבת את בית המקדש, כי במקום שאין יודעים לחלוק מחלוקת, במקום שמצמצם את אפשרויות האל בעולם, במקום שתרומה אחת מתקבלת אבל תרומה אחרת איננה מתקבלת, במקום כזה לא יכול לקום מקדש, כי לאלוהים אין מקום לשכון בו.   

ישנה אמירה מדהימה שמיוחסת לבעל-שם-טוב, על פיה לשון הפניה המפורסמת השזורה לאורכה ולרוחבה של התפילה היהודית - "אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" – איננה פונה אל אותו האלוהים.  הבעל שם טוב אומר לנו בלי להתבלבל, ובלי להיבהל מהעקרון של אחדות האל, שהאל האחד מורכב מכל האלוהימים הקטנים של כולנו, שאינם אלא תפיסתונו היחסיות לעומת הווייתו המוחלטת. כי כל אחד מאיתנו מבין אותו באופן חלקי אבל גם ייחודי, לכל אחד נגישות לחלק באלוקות שזמין רק לו או לה, ולכן אנחנו מקיפים באמירה הזו את כל האפשרויות כולן, אלוהינו (של כל הנוכחים כאן) וא

לוהי אבותינו (של כל אבותינו כולם לאורך כל הדורות כולם), אלוהי אברהם (שהוא שונה מ) אלוהי יצחק (ששונה מ) אלוהי יעקב.

אין קיום למקדש בלי הכלת מחלוקת. דימוי של החורבן

מובן אפוא שבשביל ליישם את משאת נפשנו האומתית מזה מאות בשנים, בשביל לשוב אל ארצנו ולכונן כאן ריבונות פוליטית שתהיה ראויה לנו ואנו לה, עלינו ללמוד ולזכור ולשאת על נס את הלקחים שמהמקום הזה בימי קדם. אנחנו לא יכולים רק להתבסס על אחידות ולכידות בעם. 

זה יפה ורומנטי, אבל זה משא שווא. ואנחנו לא יכולים להתבסס רק על החוסן הצבאי והבטחוני שלנו, זה אמנם מרתיע את האויב, אבל לא שם עוצם ידינו. 

החוסן הלאומי מתחיל ראשית כל בחוסן של רוח האומה להכיל את המורכבויות של עצמה.  בשביל לבנות כאן משכן אמיתי, דהיינו בשביל לייצר כאן תנאים שבהם נוכל ליישם ותבטא את בשורתנו, בשביל סלהביא לידי ביטוי את סגולת עמנו, בשביל להבטיח את עתידנו ואת מבטחנו, הדבר הכי בסיסי שחייבים להתחיל בו הוא הכשרת הלבבות להכיל ולהחזיק ולהיות מסוגלים לחלוק מחלוקת, גם אחד על השני וגם אחד עם השני.
 
בימים אלו של לחימה בפני אויב ציני ואכזר, בין המיצרים, בין מיצרי החטיפה והנקמה ובין מיצרי המלחמה, יש לנו היום חובה גם לזכור שלא כיפת ברזל ולא צה"ל ולא פירוז עזה ולא שום תקציב בטחוני או מדיניות אגרסיבית ככל שנדרש לה הן אלו שיבטיחו לנו את בטחוננו ואת בטחון ילדינו.

הנשק הקטלני ביותר של האויב מולו אנחנו נלחמים הוא שיש ביכולתו לזרוע זרעים גם בליבנו. זרעי השנאה וההפחדה. רק תרבות הדיון והנכונות לקבלת האחר ממנו, רק היכולת הלאומית שלנו לחלוק מחלוקות, הן אלו שיצילו אותנו, ירוו לנו רווחה וילחמו את מלחמותינו, בחוץ ובפנים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יותם יזרעאלי

צילום:

תלמיד, מורה וחוקר עצמאי במקצועות הרוח. משלים תואר שני בתכנית לחקר דתות באוניברסיטת תל-אביב, ומלמד בה ובישיבות החילוניות של בינ"ה.

לכל הטורים של יותם יזרעאלי

פייסבוק