צוק איתן: כישלון של צה"ל, נתניהו ויעלון
נתניהו התגלה שוב כמי שכוחו רק במילים, וצה"ל כגוף שאינו מסוגל להכניע כוח קטן ונחות ממנו. את מחיר התוצאה העלובה כולנו נשלם
מן הידועות היא שראש ממשלתנו נתניהו נוהג לעשות שימוש ראוי ושאינו ראוי במובאות היסטוריות, במיוחד מתקופת מלחמת העולם השנייה, תקופה החביבה עליו במיוחד, הן בשל יכולתו להקיש ממנה על דמותו כמנהיג, והן בשל יכולתו לעשות שימוש ציני ומניפולטיבי באירועים שונים מימי המלחמה, תוך רתימתם לצרכיו הפוליטיים המשתנים.
מעיון קצר בתולדות ימי מנהיגותו הבלתי נגמרת של נתניהו, ניכר לעין-כל הפער הבלתי נתפס בין הרטוריקה הרוויזיוניסטית מלאת ההוד ההדר, ובין הרפיסות המוחלטת בכל עניין הדורש הכרעה או עמידה מינימלית על עקרונות. כך התנהלותו המפוחדת בימי אירועי מנהרת הכותל ב-1996, עת אץ רץ חיוור ומבוהל כולו לשלם אתנן לערפאת בדמות "הסכמי חברון"; התנהלותו ההיסטרית בעניין הגרעין האיראני; ועוד מיני אירועים שאף אחד מהם לא היה מובא כדוגמא להצלחה צבאית ומדינית בספריו של אותו נתניהו שמיתג עצמו שנים כ"מר טרור".
אירועי הימים האחרונים, והתנהלותם התמוהה - שלא לומר השערורייתית - של נתניהו ושל יורשו הפוטנציאלי בליכוד, משה יעלון (אבי "דוקטרינת הטילים החלודים"), מחדדים את התובנה המצערת כי על הגה ספינת המשא הקרויה ישראל, מופקד אדם שאינו מתאים לתפקידו, אלוף ברטוריקה מתלהמת ובליבוי יצרים ופחדים בעתות רוגע, אך כזה המקבל פיק ברכיים בהגיעו לכל צומת הכרעה שהיא. מתבקש להתפקע בצחוק בריא על עצמינו למראה הבאזז התקשורתי ששאב את ישראל והעולם בעניין הגרעין האיראני, מתוך המחשבה התמימה שנתניהו, שאינו מסוגל להטיל על צה"ל לכבוש שני רחובות בעזה, עשוי לשלוח את טייסינו להפציץ באיראן. תמימים שכמותנו.
התנהלותו של נתניהו במבצע צוק איתן משקפת באופן כמעט מלא את טענות מתנגדיו מימין ומשמאל כלפיו. דומה כי האסטרטגיה היחידה המנחה בימים אלו את הצמד נתניהו-יעלון הינה שמירת המורשת הנקייה והסטרילית כמיסטר קלין לראשון, ויצירת התנאים המקסימליים להשתלטות על ראשות הליכוד ללא סיכונים מיותרים לשני.
את פירות המדיניות התבוסתנית של נתניהו שנמנע מלתת לצבא לממש את כוחו, ישלמו אזרחי ישראל בריבית דריבית בהמשך. קצרה היריעה כרגע, אולם טועה ובעיקר מטעה מי שסבור ששורש הסכסוך עם חמאס נעוץ בתשלומי המשכורות לפקידיו ובטיפול בעניין המעברים. חמאס, בניגוד לנתניהו, אינו עתיד לסיים את הקדנציה בקרוב, והוא כאן בכדי להישאר תוך שהוא מגלה מחויבות רבה לעקרונות האסלאם הפונדמנטליסטי המנחים אותו מיום היווסדו, אלא אם יוחלף, כמקובל בעולם המוסלמי, בגורם קיצוני יותר.
ישראל, ולא בפעם הראשונה (ובעניין זה נתניהו יכול להיתלות באילנות גבוהים כגון רה"מ המורשע אולמרט ואדריכלית הסכם 1701, ציפי לבני) מפספסת הזדמנות פז להכתיב את תנאי סיום המבצע, לעצב מחדש את תדמיתה של ישראל ככזו שנכונה לממש את עוצמתה הצבאית בדיוק ובמהירות הנגזרת משעון העצר המדיני המופעל כנגדה, ולאותת בעוצמה למבקשי רעתה מצפון וממזרח כי מוטב שיאפסנו את חזיונותיהם לכינונה של חליפות סונית או הגמוניה שיעית באזורינו, בטרם יהפכו לאבק ע"י פצצות חיל האוויר ולוחמי החי"ר והשריון.
טרם שקטה הארץ ותוך כדי יציאתו של צה"ל מהרצועה, אנו עדים לרצף ספינים שמטרתו היא לשווק לציבור המבולבל את הסכם הפסקת האש. כך התבטאויותיהם של בכירים בצה"ל בדבר "מצבו האנוש של חמאס", וכי "הצבא יכול לכבוש את עזה תוך עשרה ימים" מחד, וכי "ניקוי הרצועה ושבירת כוחו של החמאס היו אורכים שנתיים-שלוש", משל ניצבה ישראל בפני שלושה צבאות ערביים סדירים מאומנים. בשל עליבות הטיעונים צורף לאחרונה טיעון נוסף בדבר רצונה של ישראל לשמר כתובת אחת בעזה, קרי הנהגת החמאס, הידועה כ"מתונה" וכעדיפה בהרבה - על ארגון דעאש למשל.
דומה כי את אזרחי ישראל המגלים הבנה ופיכחון רב ממנהיגיהם, אין זה מעניין כלל לאיזה ארגון ישתייכו המחבלים שעוד יגיחו בעתיד ממנהרות עזה, ומי בדיוק יממן את שכרם של יורי הפצמ"רים והטילים מהרצועה. טיעונים אלו גובלים בקוצר רואי ובלעג לאינטליגנציה של הציבור בישראל.
עם היכנסה לתוקף של הפסקת האש, ניתן לעשות סיכום ביניים שאינו מחמיא כלל לרה"מ נתניהו:
ברמה הצבאית -אסטרטגית, נותר חמאס עם רוב שדרת הפיקוד הבכיר, עם כמות רקטית הנאמדת באלפים, עם החלק הארי של תשתיות הפיקוד השליטה והמחרטות, ועם כמות בלתי ידועה של מנהרות שטרם נחשפו ע"י צה"ל. בנקודה זו מומלץ גם לקציני צה"ל הבכירים, המעבירים מסרים לציבור בעילום שם באמצעות הכתבים הצבאיים, להוריד קצת פרופיל ולשמור על צניעות, שכן חלק גדול מהערכותיהם את המבצע יתמוססו כלא היו בסבב הבא שבוא יבוא. בהקשר זה מפתיע לגלות את הדמיון בהתנהלות התקשורתית של בכירי צה"ל מחד והנהגת החמאס מאידך: כל צד טוען לניצחון כשהוא עצמו יודע שאיש איננו קונה את הצהרותיו אלו.
גם הצהרותיהם של חברי הממשלה "כי עם חמאס לא מדברים" הינה פארסה המזכירה את החוק למניעת מפגשים עם אנשי אש"ף מהמאה הקודמת. בפועל, ישראל מנהלת מו"מ עם חמאס וכך ממצבת אותו כארגון המשמעותי ביותר כיום ברחוב הפלסטיני. חמאס וודאי אינו גרוע יותר מאש"ף של שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, ועל ישראל היה לחתור לכך שאופן סיום המבצע יוכרע עד כמה שניתן וכמה שיותר בין הצדדים, וכמה שפחות בבחישה של טורקיה קטאר מצרים וירדן, שלא לדבר על ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי.
הנה רעיון לחדשנות מדינית: ישראל לא נוהגת כמדינות אירופה הצבועות שבהן מוגדר החמאס כארגון טרור, אך מתחת לשולחן הכל מדברים עימו, אלא מסיימת את מלחמותיה עם ומול מי שהיא ניהלה אותן עימו. הפסקות אש והסדרים מדיניים מאז ומקדם, בשלום ובמלחמה, עושים עם יריבים נוקשים ולא באמצעות סיסמאות ריקות מתוכן של "נחישות" ו"עוצמה" המופגנים בעיקר בתדרוכים בקריה בת"א, כשבתהליך מעורבות מדינות שמכלול האינטרסים שלהם, אינו מתכתב עם זה הישראלי לטווח הארוך.
מנגד, תחנוניו של נתניהו לאבו מאזן לקחת את מפתחות העיר עזה, מגוחכים ועוד יעלו לנתניהו במחיר מדיני כבד. עד לפני כחודשיים טרחו רוה"מ והשרה לבני להסביר בצדק כי אבו מאזן אינו פרטנר, בסרבו להכיר בדרישות המינימום הישראליות להסדר קבע בסוגיות ההכרה בישראל כמדינה יהודית, סוגיית הפליטים, וכמובן לאור הסכם האחדות עם ממשלת חמאס בעזה. לפתע פתאום, בצר לרוה"מ, הפך אבו מאזן ליקיר תנועת הליכוד לדורותיה. את החשבון ישלם נתניהו בקרוב, שמולו תתייצב חזית מדינית ממזרח וממערב שתדחק בו להתניע הליך מדיני שהוא אינו מאמין בהיתכנותו כלל. נתניהו ילמד בדרך הקשה מהן התוצאות של ניהול עסק עם צפי תזרימי לחודש הקרוב בלבד וללא מקורות אשראי. לאחר אינספור זיגזוגים ויריות באפילה תיוותר ישראל בסוף היום עם בלוני חמצן מדיניים ריקים כמעט לחלוטין.
בזירה הבינלאומית ישראל יוצאת, כצפוי, כשידה על התחתונה. המאמצים לנהל את העימות באופן מידתי העולה בקנה אחד עם כללי הדין הבינלאומי כשלו, בהיותם חסרי סיכוי מלכתחילה. ישראל סופגת אש חזקה מידידותיה באירופה וכמובן מארה"ב, תוך המשך השחיקה בלגיטימיות של ישראל בעיני הקהילה הבינלאומית להגן על עצמה אפילו במקרה כה מובהק של תוקפנות חמאסית מובהקת.
הליך מצער זה הוא אחד התוצרים של השיח הציבורי והפוליטי בישראל מזה שנים, הבוחן את דרכה של ישראל רק דרך הפריזמה הבטחונית. כך נוצר מצב שבו הפלסטינים מופקדים על סעיף הצדק והזכויות במשוואת הסכסוך, בעוד ישראל תופסת את הנישה של "צורכי הביטחון" בלבד. לאור זאת המאבק ההסברתי בהתמודדות עם נתוני ההרג האזרחי בעזה הינו חסר תוחלת בעליל, וכמוה ההתמודדות עם גילויי האנטישמיות המציפים את העולם.
בזירה הפנימית דומה שאין לתאר את המבוכה והבלבול האוחזים שוב ושוב באזרחי ישראל. שוב יצאנו עם תחושת חמיצות והחמצה ללא שהכרענו צבאית את החמאס, למרות התחושה שהיינו קרובים לכך מאוד בהינתן הפקודה, ושוב אנו שומעים שניצחנו וניצחנו ושוב ניצחנו, ואנחנו קשיי עורף שכמונו, לא ממש מצליחים להרגיש כך למרות שביבי נורא רוצה לשכנע אותנו בכך.
תחושות אלו מתגמדות מן הסתם אל מול התסכול של תושבי הפריפריה הדרומית, שהפכו להיות שק החבטות הלאומי ומצבור המזומנים הזמין ביותר לתשלום בגין מחדלי ממשלות ישראל בטיפול בטרור העזתי. להם בוודאי לא די בכך שהמנהיגות הצבאית והאזרחית חוזרת על מנטרת "הניצחון" ללא הרף. גם הם יודעים היטב כי ברצועת עזה שולט ארגון טרור בעל אידיאולוגיה סדורה לטווח ארוך, הזוכה לאהדה גבוהה ביותר הן בעזה והן בגדה, אשר לא יניח להם לחיות בבטחה לאורך זמן. לכל ברור כי כשהיכולת הצבאית והכוונה תחבורנה האחת לשנייה בנקודת זמן מתאימה, יגיע גם הסבב הבא.
בשולי הדברים: יום לאחר תום המלחמה יגיש צה"ל
אם נדונו כאזרחים לשמוע בכל עימות מדוע הצבא אינו יכול לספק לנו הכרעה בשדה הקרב, ומדוע הקונספציה הביטחונית קורסת מול עינינו אחת לשנתיים בממוצע, דומני כי מרבית אזרחי ישראל יסתפקו גם בתקציב
ביטחון של 30 מיליארד ₪ למשל, ויעדיפו להפנות את העודף התקציבי למטרות חברה ורווחה ולמצער לתשלום שכר הרבשצי"ם ביישובי עוטף עזה - שקוצץ כידוע בעוד הצבא היה מודע, לטענתו, לאיום המנהרות. כך לכל הפחות, ברוב ימות השנה למעט ימי מלחמה, נזכה אולי לחיות כבמתוקנות שבמדינות המערב.
מאמר זה נכתב בהוקרה לחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים המגנים בגופם ובמסירות נפש שאין דומה לה על מדינת ישראל. מי ייתן והם לכל הפחות יזכו למנהיגות שתהיה ראוייה להקרבתם זו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם