המנהרות אינן איום קיומי
וגם לא הטילים. מה שמאיים על המשך החלום הציוני הוא אבדן הביטחון בצדקת הדרך ואבדן הלגיטימיציה הבינלאומית
זה בהחלט תסריט אימים מזעזע, והגילוי עד כמה היינו קרובים לכך דורש התייחסות וטיפול. מערכת הביטחון וצה"ל יהיו עסוקים בכך בחודשים ובשנים הקרובות. אבל זה לא "איום קיומי". לא פופולרי לומר את זה בשעת מלחמה, וקשה להבחין בין המתראיינים מטעם עצמם תחת כל ערוץ רענן, ולאתר קול צלול עם ניסיון ופרספקטיבה בזמן הזה. אבל אלוף (מיל') עמוס ידלין התראיין באחד הערבים האחרונים ואמר בקול רם וצלול: "זה נורא, ויכולות להיות לזה (הכוונה למינהרות) תוצאות מחרידות ורצחניות, אבל זה לא איום קיומי."
והוא כמובן צודק. גם אם הלילה יפרצו חוליות מחבלים חמושות לישוב בדרום וירצחו תושבים, נשים וילדים, זה יהיה נורא אבל זה לא יהיה איום קיומי. זה כבר קרה כאן, בישראל של שנות ה-50 וה-70, בצפון ובדרום. זה לא מאיים על קיומנו כאן.
גם איום הטילים הוא בעיה מסובכת. אבל גם הוא אינו מאיים על קיומה של מדינה ישראל.
נורא, אבל לא מאיים על שרידותה של ישראל. מנהרות תופת
צילום: אדי ישראל
הפעם האחרונה שצבאות סוריה ומצריים יצאו למלחמה טוטאלית נגדנו, בגיבוי סובייטי, הייתה לפני למעלה מ-40 שנה. והיו אז, בתחילת המלחמה, כמה ימים של איום קיומי. אבל לאחר הבלימה וההתגייסות של ארה"ב עם רכבת אוירית וגיבוי מדיני בינלאומי, הוסר האיום הקיומי מעל ישראל. אין שום הערכה מודיעינית רצינית שמדברת על איום דומה על ישראל בטווח הנראה לעין. לא סוריה ולא מצריים ולא שום מדינה ערבית אחרת נמצאת במצב ריאלי של איום על עוצמתה הצבאית של ישראל. והגרעין האיראני - האם הוא כן איום קיומי? שמתם לב שנתניהו כבר לא מדבר על הפצצה האיראנית כאיום קיומי בשנה האחרונה? כנראה שזה לא איום ממשי, או לפחות לא כרגע.
אז האם מדינת ישראל לאחר 66 שנות עצמאות איננה עומדת עוד בפני איום קיומי?
למרות מה שכתבתי עד כאן, אני סבור שכן. יש בפנינו שני אתגרים קיומיים ממשיים שגם קשורים זה בזה, ויש בהם כדי לסכן את המפעל הציוני ואת קיום החברה בישראל. האתגר הראשון הוא פנימי. החוסן הלאומי של החברה בישראל איננו מובן מאיליו. הויכוחים על "צדקת הדרך" בתוך האוכלוסייה היהודית יפרצו שוב במלוא עוזם לאחר סיום המלחמה; והקרע עם הציבור הערבי הולך ונפער. המנהיגות הישראלית איננה מציעה שום אופק מדיני או חזון, שסביבו יהיה אפשר ללכד את רוב הציבור הישראלי. זהו איום קיומי.
קשורה לנושא הזה היא שאלת הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. צבא חזק הוא איננו ערובה מספקת במקרה של אובדן לגיטימציה. לסרבים במלחמת יוגוסלביה היה צבא חזק מאד. אך בשעה שהם איבדו את הלגיטימציה הבינלאומית, כוחות נאט"ו פירקו את העוצמה הצבאית שלהם תוך שבועות. מדינות אירופה גזרו על סרביה חרם תרבותי, כלכלי, אקדמי ומוסרי שייקח לסרביה עוד כמה עשורים להתאושש ממנו.
הדרך בה המנהיגות הישראלית מזלזלת בבת בריתה האמריקאית, חוסר ההבנה וחוסר ההפנמה של התהליכים העוברים על החברה והמנהיגות הפוליטית בארה"ב, מדאיגים ומפתיעים. זוהי לא ברית בין שווים. ארה"ב היא הפטרון הצבאי והמדיני והכלכלי
זהו איום קיומי.
גם הגלישה המהירה במדרון האי-לגיטימציה של ישראל באיחוד האירופי ובפורומים בינלאומיים שונים היא סכנה ממשית. וללא טיפול שורש, הכרה בבעיה ושינוי מהותי במדיניות הישראלית יש כאן סכנה ממשית. זו לא בעיה של הסברה. זו בעיה של מדיניות, או יותר נכון חוסר כיוון או חזון או אופק מדיני.
האיומים הללו, שקשורים זה בזה, פחות מוחשיים ונראים ערטילאיים ורחוקים. הם גם פחות נוכחים על מרקע הטלויזיה בעת מלחמה. אבל חוסר הבנה שהם הבעיות הקיומיות שלנו מסוכן מאד.
לא המינהרות או הטילים ימוטטו את הצבא החזק במזרח התיכון. אבל פיצול חברתי בלי אמונה בצדקת הדרך, ואבדן הלגיטמציה של ישראל בארה"ב ובעולם, עלול והביא לסיום החלום הציוני.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם