הגיגי מלחמה: הדור שלא מהסס

הפרשנות היום מקדימה את המציאות, וריגוש רודף ריגוש גם כשמדובר במלחמה. מתי לקחנו רגע לחשוב?

אמרי סדן | 7/8/2014 15:38

תגיות: צוק איתן,

מה יותר חשוב, המשמעות האמיתית של המילה או הצליל שלה? יש הורים שיגידו שבחרו שם לילד שלהם רק כי הוא נשמע טוב (השם שלי למשל הוא כזה). יש מלים שהמשמעות שלהן נשחקה ורק כשחושבים על הצליל שלהן הן מובנות. למשל, כשמתרכזים בצליל של המילה "להסס" שומעים לפתע לחישת נחש ומרגישים צורך להסס, להירתע ולחשוב האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה או שאולי סטינו מהשביל.

עופר וינטר, גיבור ישראל, לא היסס כשהצהיר ש"ענני הכבוד הגנו על הלוחמים שלו בעזה". גם משפחת גולדין לא היססה ומיד בצאת השבת שעברה יצאה במסיבת עיתונאים בה דרשה שצה"ל לא יסוג בלי שיחזיר את בנם, הדר ז"ל. גם איתן מגבעת התחמושת לא היסס לרגע, עלה למעלה והפעיל את המקלעון "עד שנפגע בראשו ונפל פנימה".

באופן שונה גם גדעון לוי לא היסס, ופתח מהומה תקשורתית קטנה. גם חנין זועבי לא היססה לפני שפתחה את הפה. החמאס לא היססו לפני שירו על מחצית ממדינת ישראל. יגאל עמיר לא היסס לפני שלחץ על ההדק, רבין לא היסס לפני שחתם אוסלו, קרי לא היסס לפני שקרא לנו מדינת אפרטהייד, נהג הטרקטור לא היסס להפוך את האוטובוס, רוצחי אבו ח'דיר לא היססו לפני שהדליקו את הגפרור. אנחנו חיים באזור שבו לא מהססים. מעשים טובים או רעים, אמפתיה או שנאה, הכל מיידי ואין זמן להיסוסים.

הזקנים מספרים ששמעו פעם ברדיו את הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ורשמו בפתק את התוצאות. גם הם היו קשובים לחדשות, אבל הייתה איזהו שהות, ופנאי מסויים לעכל אותן. יכלו לעבור כמה ימים עד שהחדשות התפזרו ברחבי הארץ (ואז עוד היו עיתוני ערב!). היה רווח בין אור הברק לבין קול הרעם. היה רווח בין המציאות הממשית המתרחשת אי שם, לבין הקול, הטקסט, והפרשנות על אותה מציאות. הזמן הזה אפשר להם את יכולת להסס. להסס בינם עצמם האם מה שהם רואים באמת קורה, או כמו שרחל שרה: "הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?"

היום הרעם מקדים את הברק - הפרשנות מקדימה את המציאות. קודם שומעים איך החיילים מרגישים לפני הכניסה לעזה, האם צריך להיכנס ומה זה אומר. לאחר מכן שומעים ורואים כיצד הם מרגישים בעת הכניסה. המצלמה מלווה אותם גם כשהם מחסלים מחבלים (ולמרבה הצער, גם כשהם מתים), ואחרי היציאה הם מספרים ברדיו ובטלוויזיה איך הם הרגישו ומה דעתם. הברק נדחק לשוליים. למרות כל המצלמות איבדנו את היכולת לראות את העולם שבחוץ.

המציאות האמיתית לא נמצאת בסרטונים שאנחנו רואים, אלא במה שמבליח בתודעה, ברגעים חסד מסויימים ומבהיר לנו את מה שקורה. המציאות היא דבר חמקמק מאוד שזנחנו אותו כי הפסקנו להסס.

מבלי להסס אני קובע שלא מעניין אותנו מה קורה בשטח. מעניין אותנו הריגוש מהמידע שזורם לנו לראש. אנחנו משועממים, צמאים ורעבים להתרחשויות. המוח שלנו צמא לעוד. הלחם שלנו: תמונות של חיילים יורים, תמונות של בית קורס, תמונות של ילדים בוכים, תמונות של חיילים מתים, שאריות של חייל. הממרח שעל הלחם: דברי פרשנות, בלע, שלום, כניעה, ניצחון, טרור, מלחמה, מבצע. בעוד שבועיים זה לא יעניין אף אחד, כי זה גם לא עניין אף אחד בחודש וחצי האחרונים. לא אכפת לנו ממה שקורה שם בחוץ, אלא ממה שקורה בתוך ראש שלנו (ושיהיה חזק יותר ומסעיר יותר).

הפסקנו להסס כי אנחנו לא יכולים לעצור לרגע, לא יכולים לחשוב בנפרד על העולם כשלעצמו ועל העולם שבראשנו. לא יכולים בלי משהו חדש (חדשות-הצורך לחדש). אם נעצור ניגמר. לכן לא נהסס לרגע, עד שניפגע בראשנו וניפול חזרה פנימה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו