על הבית הלאומי והבית הפרטי: בין ט לטו באב
החתנים שנפלו ממחישים עד כמה המאבק הלאומי שלנו הוא על זה ממש: על לבנות בית וחיים ואהבה. והמגוון מלמד על האתגר שלפנינו, כמורשת קרב
ירושלים העיר כבר בנויה ואינה חרבה אך היא עדיין רק בדרך להיות העיר השמחה המתוארת בחזון אחרית הימים. בימים האחרונים נפרשו סוכות אבלים ברחובותיה, בכלל זה ברחוב מגורי, והחיבור לכאב ולדאגה לחיילים היה גדול מן החיבור לשמחה, גם אם ההתקבצות של מנחמים מכל עבר – מקרב יהודי התפוצות כמו מקרב כל עדות וההשקפות בישראל – שיקפה תקווה לעתיד מפוצל פחות מזה שידענו בעשורים האחרונים.
המדרש שהדהד בלבי לאור החתונות שהיו צריכות להתקיים והתבטלו עם נפילת החתן, הנו מתוך קובץ המדרשים איכה רבה בו מדמה עצמו א- להים ל"אדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו." בחורים נפלאים, דוגמא אנושית לכל האומה, מתו בתוך חופתם. המחשבות בלילה על הכלות שנותרו אלמנות בטרם חופתן אינן מניחות וממחישות עד כמה אנו נאבקים על הבית, על הבית הפרטי שבתוך הבית הלאומי, על כך שחתנים וכלות יינשאו ויקימו בתים, יביאו לעולם ילדים ויגדלו אותם ביחד ויחיו את החיים המשפחתיים במלואם.
ייתכן וזה מהות המאבק הלאומי שלנו. ואנו נאבקים גם מאבק מורכב יותר: על היכולת שלנו, יהודים שהתקבצו מכל הגלויות שיש להם מושגי חיים שונים, ביחד עם לא-יהודים המכבדים את זכותנו לקיום לאומי בארץ הזו, להקים כאן בית לאומי ייחודי בעשיית החסד המאפיינת אותו. המלחמה והמאבק הצבאי הם רק כלי להשגת שתי מטרות אלו הגלומות במהותו של ט"ו באב, היום השמח המגיע לאחר ימי האבלות.
על פי המשנה, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים... ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה"
כל כך אהובה עלי המשנה הזו משום שהיא משקפת את שני מעגלי הערבות שהם מהות החיים שלנו - שני מעגלים שהם מהות השמחה שלנו - הערבות ההדדית בין איש ואשה, והערבות ההדדית בין חלקים שונים בעם. ברגע שאנו זוכים בהם - חיינו טובים יותר. אך כמה קשה להשיג את הדברים הפשוטים הפעוטים כביכול הללו כשעוינויות, לרוב מדומות, מחלחלות לתוך נפשנו.
הדור הצעיר, העניו, שסיפורי חייו נחשפו בחודש אב האחרון, לימדו את העם כולו איך מתנהלים בשתי הזירות הללו, המשפחתיות והלאומית, על פי ערכי האמת, היושר והתום, מבלי לתת ל"רעל" ולניכור הנפוץ כל כך בשיח התקשורתי לחלחל אל תוך הלב.
הם לימדו אותנו שיעורים באהבה בין איש ואשה, שיעורים בעשיית חסד, שיעורים בהתנערות מסטריאוטיפים של השתייכות לציבור כזה או אחר, הם לימוד אותנו על עשייה אינסופית, לרוב סמויה, למען הזולת ועל ערבות הדדית יומיומית שאיננה רק
האם נוכל גם בימים בהם ננצרת האש לכבד את האדם עמו אנחנו בונים אוּמה כשותף או שותפה אמיתיים הבא עם מטען רוחני–תרבותי שונה משלנו שיכול להעשירנו, שאנו מתחייבים להתבונן בו כרע ולא מתחרה, לא כנחות או עליון ביחס אלינו?
האם יכולה "מורשת הקרב" של מבצע "צוק איתן" לראות בהזדקקות ההדדית של כל הציבורים אלו לאלו, גם אם סיפוריהם הביוגרפיים של חבריהם ובתי הגידול הרוחניים שלהם שונים מאד מאלה שלנו, רכיב חיוני בבנייתה של מדינת ישראל?
זה המבחן הגדול שלנו כיהודים וכמדינה יהודית דמוקרטית, זוהי שאלת "קיבוץ הגלויות" העמוקה בימים הללו ובימים האחרים. זו מורשת הקרב של המלחמה ושל כל המלחמות ישראל מראשית הקמת מדינת ישראל ועד כה ועד בכלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם