לברוח, אבל תמיד לחזור
אנו חיים באשליית הזמן הנע קדימה ומתרחק, כשבעצם הוא תמיד חוזר. איננו יכולים לחמוק מהמתח הגבוה של חיינו כאן, אלא ללמוד ממנו
לא אביט לאחור.
בעוד עשר שעות, יופנה מבטי קדימה, אל מרחב זמן וחלל בו אין מחויבות, אין עומס, ואין ציפיות ותביעות. שם, גם לא יהיו טילים, ומנהרות, וחדשות וחרדת מוות או חרדת חיים לאלה שאני אוהבת.
אני כבר סופרת את הדקות ומחוגי השעון נענים לי ומתקדמים, אבל ממש לא לאן שביקשתי.
***
לפני שבוע היתה פה, רשמית, מלחמה (סליחה, מבצע) עם הכל כלול.
מדי ערב, למשך יותר מחודש, הייתי צמודה לטלוויזיה, שפופה, קשובה במתח לידיעות, מאזינה ולפעמים מתווכחת עם דברי הפרשנות המנומקים שהופיעו בחליפות על המסך, בוכה לנוכח פניהם של הנופלים ואל מול משפחותיהם שהפכו (ובעצם תמיד היו) לגיבורות.
והנה, באבחת הפסקת אש מזויפת, קמתי ממקום שבתי והתחלתי לתור אחר מזוודה.
"עוד מעט יהיה הכל מאחורי," אני אומרת לעצמי. הנה יהפוך העקוב למישור, או לכל הפחות למסלול המראה.
***
כמו רבים מבני מיני, ברוב שעות הערות שלי, אני נוטה להשלות את עצמי ביחס לזמן. כמו קו ישר הוא נדמה לי – מישור של עבר הווה ועתיד.
מקוצר הראייה שלי, אני מסתפקת - וככל הנראה בוחרת - לא לראות שהוא ממשיך והולך, מקיף את מה שמקיף, עד שלבסוף שני קצותיו נפגשים. וגם אז, כשנדמה שנגמר, הכל מתחיל מחדש, מחדש - ישן.
מדי פעם אני מבינה את העניין הזה, נוגעת לרגע במהותו העמוקה של השעון.
כמעט למדתי את זה מתשעה באב, אבל בסוף זה דווקא בא ממקום אחר.
זה קרה לי אתמול, כשחלפתי במכוניתי ליד שלט כחול לבן שהתנוסס בפתחו של ישוב והכריז "לחיילינו הגיבורים, ברוך שובכם!".
המילים חיממו את ליבי, עד שנזכרתי במשפחה אחת מקסימה, בת אותו הישוב, שבנה, הקצין, בחור יפה תואר, צנוע ואוהב אדם וחיים, לא שב וגם לא ישוב.
משחדרה המחשבה למוחי, כמה עשרות מטרים מן השלט, דמעות עלו בעיניי ולרגע אף חשבתי לסוב על עקביי ולהוריד את השלט, מהר, לפני שהם יראו ויידקרו מפגיונו.
לא עשיתי זאת. המשכתי לנסוע, לא זוכרת לאן,
אי אפשר לברוח. אל לנו לברוח מן העבר. אפשר קצת להתרחק ממנו, לעלות על פני המים ולמלא את הריאות באוויר - -
אבל בלי להישאר אתו, עם היופי שבו ובפרט עם האובדן והמחיר שגבה, ובלי ללמוד ממנו, להוקירו ולהיעשות בזכותו לאדם מעט טוב יותר, אין לאן להתקדם. או בשביל מה.
איני משלה את עצמי שאפשר או אפילו רצוי לחיות במתח גבוה כל הזמן ומתוך עצב או חרדה, את זה מלמד אותנו הטבע בפשטות של הומאוסטזיס.
אבל עם זאת, ולמרות הרצון העז שלנו, שלי, להניח ולשמוט מעל הגוף את חליפת המשוגעים ולהשתחרר באחת מעולו של העבר ומכובדה של חרדת הקיום, אני יודעת שאם נעשה כך, אם לא נביט לאחור, יהיה זה צעד הרסני. וגם כפוי טובה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם