את המלחמה צריך לנהל בראש אחר
מולנו ניצב אויב שמטרתו היא להגדיל את הנפגעים בצד שלו – ולא לצמצם אותם. זו מלחמה הפוכה מהרגיל, שניצחון בה מחייב תודעה ויצירתיות
כנסו לעמוד הדעות של nrg
מה בעצם קרה כאן? כנופיה גדולה וחמושה היטב של גנגסטרים חסרי מעצורים השתלטה על 1.8 מיליון בני ערובה, הלבישה עליהם מטענים ממולכדים, ובהמשך פתחה באש על קבוצת אזרחים אחרת. ולמה? כי מישהו עצר את הזרם הקבוע של דמי חסות שנהגה לגבות, והמטרה הראשונית הייתה להמשיך לקבל את הכסף הזה, שלו היא קוראת בשם "משכורות".
למרבה הזוועה, חלק גדול מבני הערובה היו קרובי המשפחה של הגנגסטרים עצמם והם היו מוכנים להקריב אותם, ובלבד שהסחיטה תצליח.
כאשר באה המשטרה להגן על האזרחים מהקבוצה השנייה, הסתתרו הגנגסטרים מאחרי בני הערובה והמשיכו לירות משם. התוצאה הייתה שהרבה בני ערובה נהרגו, ונפשות טובות החלו, כמו תמיד, לבקר את המשטרה על נחישותה, ולטעון שיש להציל את חייהם של בני הערובה.
הדברים הסתבכו עוד יותר כאשר המשטרה ניסתה להתקרב לגנגסטרים ולפרוק אותם מהנשק שלהם. אמנם חלק גדול מהנשק פורק, אבל עוד יותר בני ערובה נהרגו, ומסתכלים מבחוץ, שמהות האירוע לא הייתה ברורה להם, החלו להחמיר את הביקורת על המשטרה "האכזרית" ועל כך שכל כך הרבה בני ערובה נהרגו.
הגנגסטרים, מצידם, השתמשו בכמה עיתונאים מתוך בני הערובה כדי לעורר את רחמי הציבור הכללי על גורלם של בני הערובה ולהסית אותו כנגד המשטרה. זהו בתמצית כל הסיפור, והכישלון שלנו הוא שלא הצלחנו להציג אותו במושגים האלה.
כאשר אנחנו שואלים את כולם "מה אתם הייתם עושים אם היו יורים עליכם רקטות?" אנחנו מחמיצים את הנקודה. במקום זה צריך לשאול את העיתונאי או המדינאי "מה אתה היית עושה אם מישהו היה שם משגר רקטות שלושה מטר מקיר החדר בו ישנות בנותיך?".
כאשר אנחנו מתחילים את הודעות דובר צה"ל ב"הותר לפרסום כי כך וכך מחיילי צה"ל נהרגו ונפצעו" ומסתפקים בזה אנחנו שוב טועים. ביחד עם זה הייתה צריכה לבוא גם הודעת דובר משרד החוץ ש"100 בני ערובה שנלקחו על ידי החמאס נהרגו בחילופי אש בין צה"ל לבין הפושעים שמחזיקים בבני הערובה". כי מה טבעי יותר מאשר שתשומת הלב בסיפור עיתונאי כזה תתרכז בגורלם של בני הערובה?
טעינו אשר לא הבנו שאזרחים הרוגים בעזה הם נשקו האסטרטגי היחידי של החמאס, ממש כפי שהם נשקו האסטרטגי של כל פושע שמחזיק בבני ערובה - הרבה יותר מאשר האקדח שהוא מחזיק בידו.
טעינו כאשר לא הבהרנו מההתחלה שבני הערובה ממולכדים. טעינו כאשר התייחסנו מההתחלה ל"תמונות הקשות מעזה" כאל משהו שהוא כמו מזג האוויר, משהו שיודעים בבירור שהוא יבוא ויפעל לרעתנו, אבל לא ניתן לעשות בקשר אליו דבר. וזאת במקום לנסות (ואני יודע שזה לא קל) לקשר אסוציאטיבית מראש בין התמונות האלה ובין מחוללן שהוא החמאס.
טעינו כאשר לא הזהרנו והבהרנו מראש ש"אתם עומדים לראות תמונות קשות של הקרבת בני ערובה על ידי המחזיקים בהם" והתייחסנו אליהם רק במושג הפחות מובן ופחות מוסבר של "מגינים אנושיים". גם עכשיו, כאשר הגנגסטרים מחדשים את הירי על אזרחינו כדי להמשיך לסחוט את דמי החסות שלהם, נטעה אם נציג את המבצע שבו ייהרגו עוד הרבה יותר בני ערובה פלסטיניים רק כמבצע להגנת אזרחי ישראל, במקום להציגו כמבצע להצלתם של 1.8 מיליון בני ערובה מהגנגסטרים שמחזיקים בהם. למען האמת, היינו צריכים לדרוש קודם מהקהילה הבינלאומית לבצע את מבצע ההצלה הזה ורק אחר כך, כאשר היא תסרב, לצאת אליו בעצמנו.
טעינו כאשר לא הבנו שמהות תורת המלחמה של החמאס ומטרתו העיקרית היא להרוג מה שיותר אזרחים פלסטיניים, לא אזרחים ישראליים. כי הוא יודע גם שכל אזרח ישראלי הרוג משפיע רק עלינו, וגם שמערכת ההרג שלו מאד לא יעילה ומשיגה מעט מאד הרוגים אזרחיים ישראליים; אך לעומת זאת, כל אזרח פלסטיני הרוג גורם לנו נזק גדול בהרבה. טעינו כאשר לא הבנו שבגלל המצב הזה החזית העיקרית, שלה היה צריך להקדיש את מיטב המוחות והמשאבים, היא החזית של התודעה. כמה אנשים, לדעתכם, יש ביחידה של דובר משרד החוץ? טעינו כאשר לא ניהלנו מלחמת הסברה מספקת כלפי תושבי עזה, שהיו צריכים לראות כרוז יומי שמסביר להם את האמת ואת מצבם כבני ערובה (כרוזים שתרגומם האנגלי יגיע גם לכל הכתבים הזרים). טעינו אפילו כאשר לא הבנו עד כמה מסוכן לצאת למלחמה כאשר ראש הממשלה ושר החוץ שלו בקושי מדברים ביניהם.
גם כעת, כאשר התחדשה האש, אנחנו מסתכלים על הודעות החמאס ומעשיו כמשתאים ולא מבינים את ההיגיון שעומד מאחריהם. שומעים את הודעות הרהב של הדוברים ולא מבינים שזאת התגרות שנועדה רק לדבר אחד, ליצור מצב שבו ניכנס שוב קרקעית לעזה וננצח שוב מהבחינה הצבאית, אבל שוב במחיר נורא בחיי אדם פלסטיניים שמסכן אותנו בתבוסה מדינית קשה.
איננו מבינים שזה נעשה תוך לקיחת ההימור הנואש (ולגנגסטרים, אם תזכרו, יש נטייה להימורים נואשים), שדעת הקהל העולמית תשפיע על מנהיגי העולם לעצור אותנו בטרם נגיע אל הלב ואל המנהיגים המסתתרים עמוק במקומות הרגישים ביותר ומתחת לשכבה העבה ביותר של בני ערובה. ולמנהיגים האלה, בינינו, לא אכפת שנהרוג אף אחד אחר, לא את אזרחי עזה וגם לא שנהרוג את רוב לוחמיהם שלהם, ובלבד שלא נהרוג אותם.
אינני אומר בזה שאסור להיכנס קרקעית, אבל אני משוכנע שכל עוד איננו מלווים את המערכה הצבאית בתכנית התקפה מקדימה וסדורה בתחום התודעתי (ושמחתי לשמוע שפרסומאי ישראל כבר מוכנים להתגייס לזה במסגרת "צו 8 לפרסומאים") שתשנה לגמרי את הטרמינולוגיה ותביא חלק מספיק של העולם להבין את מהותו האמתית של האירוע בהקשר הנכון שלו, ועד שאיננו רואים שהיא עובדת ומצליחה, אז אל לנו להתפלא אם התוצאות לא תהיינה אלה שאנחנו מצפים להן, ושוב נצא עם הטעם החמוץ בפה.
ועוד טעות אחת אנחנו עושים כעת. אולי הקשה מכולן. אנחנו טועים כאשר אנחנו ממקדים את דרישותינו במו"מ הקרוב בדרישות פיזיות גרידא כמו "פירוז הרצועה" (שאף אחד לא בדיוק יודע מה זה ואיך עושים את זה), במקום בדרישה מדינית שאומרת לפלסטינים שיש להם ברירה אמיתית. מה שהיינו צריכים להגיד שם הוא "תקבלו הכול, ובלבד שתבחרו בשלום".
במלים אחרות, המשלחת הישראלית הייתה צריכה להציג דרישה ברורה כנגד כל הדרישות של החמאס. רוצים את הפסקת האש ואת הסרת המצור? בבקשה: שכל הפלגים הפלסטיניים והחמאס בראשם יחתמו בעצמם על דרישות הקוורטט, לאמור: הכרה בישראל, הפסקת השימוש באלימות, והכרה בכל ההסכמים הקודמים שנחתמו בינינו לבין אש"ף. הדרישה הזאת הגיונית ופשוטה ומתייחסת למשהו שהוא לא דרישה שלנו, אלא של הקהילה הבינלאומית. הואיל ואנחנו יודעים החמאס לא יחתום לעולם על דרישה כזאת, הסיכון מאד קטן, אבל אז ה"לא" שלנו יהיה הרבה יותר משכנע ומובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם