למדינת ישראל דרוש אומץ
עשרות שנים הפחד מכרסם בתודעה הלאומית שלנו, ומעביר את הלחימה משטח האויב אל לב השטח שלנו. הישרת מבט נוכח פני המוות תזכיר לנו כי אנו יכולים לו
קחו את ביצורי גבעת התחמושת ממלחמת ששת הימים, את כוח האש של הקומנדו הסורי על מתלולי החרמון, את לחימת הגרילה הניבזית של חיזבאללה במנהרות דרום לבנון והוסיפו שטח בנוי ומאוכלס בצפיפות באוכלוסיה אזרחית כמו זה שבו נלחמו חלק מכוחות צה"ל במלחמת של"ג. תוסיפו כמות בלתי נתפסת של מטעני צד ומילכודים ותקבלו מושג על האתגר שעמד בפני כוחותינו במלחמת עזה הנוכחית.
למרות האתגר הגדול, אינני חושש כלל מלחימה במתאר כזה ואני משוכנע שלוחמי צה"ל יכלו, באמצעות תכנון קפדני ושימוש מושכל בכוח וביצירתיות, להביס את החמאס.
באתי לדבר כאן על בעיה אחרת, עמוקה יותר, שממנה אני אכן חושש מאוד-
ושפתרונה לדעתי מוטל על כולנו.
מאז ימי הנסיגה מלבנון דרך מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, פרשת המרמרה,מבצע עמוד ענן וכעת מלחמת צוק איתן אני חש כאזרח תחושה קשה מאוד, תחושה של אובדן הדרך והייעוד כפי שהיא משתקפת בניהול הסכסוכים הצבאיים של ישראל.
נדמה שלישראל אין מושג מה היא רוצה מן המערכות השונות ולאן היא רוצה להוביל אותן. ממבצע למבצע המנהיגים נעשים זהירים יותר, מהוססים יותר בהצהרה על מטרות ויעדים ו"שקולים יותר" - וכך גם נראים צעדי הצבא בשטח.
האויב שנעשה אכזרי ומתוחכם יותר אינו מסתפק בפעילות בשטחו אלא יוזם פעילות התקפית בשטחנו וכך בעצם נעשה היוזם והמוביל של האירועים. ונדמה שישראל מתרגלת לבלוע גלולות מרות מאוד בזו אחר זו.
עסקאות שבויים משפילות מאוד עם חיזבאללה, עסקת שליט עם חמאס, אלפים רבים של פצמר"ים וטילים וכעת איום המנהרות והחיים תחת אש בלתי פוסקת של מדינה שלמה בהתאם לשגיונותיהם של טרוריסטים מרושעים.
והכל מסיבה אחת, שאני כמעט מתבייש לכתוב כאן. הפחד.
הפחד הוא המחלה הארורה המשתקת את ישראל כבר שנים.
הפחד גורם להתמגנות ולהשקעות כלכליות אדירות בהגנה (ממיגונים למיניהם ועד למערכת
כיפת ברזל המהוללת, שנדמה שאיש לא שאל שמא נכון יותר לדאוג שפשוט לא יירו על ערינו טילים ורקטות כלל?)
הפחד גורם לצורת לחימה איטית ומסורבלת דרך חרכי ירי ממוגנים פלדה ובטון ובאמצעות טכנולוגיה הולכת ומתייקרת, בעוד האוייב נשאר קל ונייד והוא מוגן באמצעות זריזות ואומץ לב שהולכים וגדלים בכל פעם שהוא מוצא עוד פירצה בחומת המגן הישראלית האדירה סביבו.
הפחד הוא זה שגורם לצבא שלם לנוע חשוף על פני השטח בעוד מתחת לפני השטח נעים במחילות לוחמי האויב בחופשיות מוחלטת מבלי לחשוש כלל שהאויב יחדור לטריטוריה התת-קרקעית הבלעדית שלהם. (כאשר קצין צה"ל נכנס מחוסר ברירה פנימה, הוא מוכרז כגיבור ישראל. הוא אכן גיבור, אבל מה זה אומר על ישראל?)
הפחד ממה יגידו אומות העולם , הפחד ממה יהיה, הפחד ממה יקרה אם נמוטט את שילטון חמאס ומי יבוא במקומו ועוד פחדים מפחדים שונים... מעל כולם מתנוסס אבי אבות הטומאה והפחדים כולם שהוא הפחד מן המוות.
הפחד מן המוות הוא טבעי לחלוטין, הוא מחלחל ופושה בכל אדם בר דעת והוא נחלתו של כל לוחם בשדה הקרב כולל כותב שורות אלו.
אבל...וכאן יש אבל גדול. אסור לתת לו לשלוט בנו ואסור לבנות מדיניות ותפיסה שלימה כדי לעקוף עימות ישיר מולו.
כל לוחם יודע שחלק עיקרי מהלחימה מתבצע פנימה בתוך הלב – כנגד הפחדים הטבעיים. בדיוק על כך מדבר הכהן משוח-המלחמה, שהיה הולך לפני צבא ישראל בימי התנ"ך, ומבקש מן "הירא ורך הלבב" לצאת מן המחנה ולחזור הביתה... כדי שלא יפיץ פחד בין הלוחמים.
מלחמה היא דבר נורא. ובמלחמה אנשים נהרגים. הרמב"ם מייעץ ומצווה ללוחם היהודי להשכיח מדעתו את משפחתו, אשתו ובניו, לפני שהוא יוצא לקרב. אם הוא עושה כך, אומר הרמב"ם, מובטח לו שיחזור בשלום לביתו.
אינני יודע כיצד הרמב"ם יכול להבטיח הבטחה שכזו. הכרתי לא מעט אנשים צדיקים שנלחמו בחירוף נפש ממש כדבריו ונהרגו במלחמות ישראל. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: סטטיסטית הרמב"ם צודק.
כאשר מסירים את הפחד מפני המוות ונלחמים בלהט כפי שצריך על מנת להכריע ולהרוג את האויב בזריזות וביעילות, חוסכים בחיי אדם רבים. חיי אדם של אזרחינו שבעורף ,חיי אדם של חיילנו בחזית ואפילו חיי אדם של האוכלוסיה המקומית בארץ האויב.
מדוע? כי ברגע שהאויב מבין שאתה "הולך עד הסוף" ושאתה תגיע עד אליו, ההתנגדות שלו נשברת. כל עוד לא אמרת זאת, כל עוד אינך מאמין בזה, כל עוד אתה מתייחס לאויב כתופעה בלתי חולפת אתה בעצם מחזק אותו.
וכאן נדמה שהגענו עד שורש העניין, שורש הפחד והספק וממילא שורש התיקון והתקווה הישראלית העתידית.
כיצד ניתן להתגבר על פחד מוות, על הפחד מלהיכחד? בכח האמונה בנצח.
פוטנציאל כוח האמונה שלנו, עם ישראל, הוא פשוט אינסופי. החמאס בנוי על בחירה בפרשנות קיצונית ומעוותת של האיסלאם , והוא מטיף לאלימות ושנאה. תורת ישראל מקדשת את ערך החיים האהבה והשלום האוניברסלי - מטרות נעלות ונפלאות הרבה יותר לחיות ואף למות בעבורן.
כאשר לוחם מאמין שגם אם ימות חלילה, יש לו חלק במטרות הנצחיות של העם שלו, הוא מסוגל להישיר מבט אף לגרוע שבאיומים ולנצח אותו (למילה ניצחון ולמילה נצח אותו השורש).
נראה שהגיע הזמן להכריז באופן ברור קודם כל כלפי עצמנו ואחר כך גם כלפי העולם כולו -אנו ניצחיים. אנו עם הנצח. לא נלך מכאן לעולם, לא נובס לעולם.
דווקא עם החפץ חיים חייב להכין עצמו למלחמה עד מוות.
מדברים בלי סוף על שאלת המחיר אבל איש לא מדבר על התמורה. התמורה היא חייה החופשים ועתידה של מדינת ישראל – לא פחות. אל נא נשלה את עצמנו. המלחמה האחרונה בעזה מדגישה זאת היטב.
כאשר לא מכריעים את האויב, הוא מתחזק, מתעצם
חברים יקרים. את דברי הנוקבים אני כותב בשם אחיי הלוחמים שנפלו במערכות ישראל, כל הלוחמים שנהרגו לנו במלחמה זו ובמלחמות אחרות ידעו היטב מהו הסיכון, הם הכירו אותו והיו מוכנים לקחת אותו מכיוון שהם האמינו במשהו גדול יותר מאשר חייהם הפרטיים שלהם עצמם – שהוא המשך קיומה של מדינת ישראל והמשך קיומו של עם ישראל לנצח. זהו הפירוש הפשוט של המושג "לוחם".
חיסול החמאס באופן סופי בעזה הוא פעולה מורכבת שנצטרך לשלם עליה מחיר נורא, ונדמה שאין איש מוכן לשמוע על כך בימים אלו. אך שאלת המחיר 2014 היא שאלת האופי הישראלי והיא שאלת האומץ שלנו כעם להכריז על נצחיותנו כאן עכשיו ולתמיד בארץ הזאת שהיא חלקת האלוקים הקטנה והאחרונה שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם