איום חיילי ההסדר לא זוהה בזמן, ואז הגיע וינטר
אסור לשאת ולתת על הדרישות שמעלים הדוסים. היום אתם נותנים להם רבע שעה להתפלל מנחה, מחר הם ידרשו מוצא לים לצורכי תשליך ונמל תעופה עם טיסות לאומן
ראש הממשלה נתניהו מתמתן ומסכים להעביר לאנשי חמאס משכורות, כולל החזרי דלק לאחמד ג'עברי, למרות שכולנו יודעים שמאז ימי 'עמוד ענן' אין ברשותו רכב; ושר האוצר לפיד כבר המתין בדריכות להזדמנות לשאול את חברת הוועדה אמל עלם־א־דין, ארוסתו של ג'ורג' קלוני, איך הוא במציאות. כלומר איך הוא עצמו, יאיר לפיד, במציאות.
אבל לנו, הציבור הרחב, ועדות חקירה בינלאומיות לא באמת מספקות שעשוע. הן הרי משעממות ומסקנותיהן צפויות מראש, בפרט כשיו"ר הוועדה כבר אמר בעבר כי היה רוצה לראות את נתניהו יושב על ספסל הנאשמים של בית הדין בהאג (לאחר מכן חזר בו היו"ר ואמר שאין לו בעיה אם נתניהו ישלח להאג את הכיסא הישן מגינת ביתו בקיסריה).
מה שכן מעניין אותנו הן ועדות החקירה מתוצרת עצמית. הן אלה שמדיחות מפכ"לים, מפילות שרים, שולחות הביתה ראשי ממשלה, ומוציאות מהבית שופטים בדימוס משועממים. על פי הסקרים, העם כמֵה גם לוועדת חקירה שתבחן את אירועי 'צוק איתן'. מצד שני, אחרי שצפיתי, קראתי ורפרשתי בכלי התקשורת הרלוונטיים, נראה לי שאפשר לחסוך את שלבי הדברת והניירת, ולהצביע בוודאות כבר עכשיו על האחראים האמיתיים לכשלי השבועות האחרונים.
ובכן, מהמידע שהצטבר עולה כי צה"ל לא נערך כראוי לאתגרים החדשים שלפתחו. הוא המשיך להתמקד בסכנה שנשקפת לו מהחיילים המשיחיים של ישיבות ההסדר, והתעלם מהאיום החמור יותר שמציבים בוגרי המכינות. הללו הצליחו, ככל הנראה בעזרת מנהרות, להסתנן אל דרגי הפיקוד הבכיר. שם הם פתחו במתקפת הדתה – מילה חביבה שאפשר להטות בשלל צורות, כמו "הדתת חסד" או "הדית עלינו אסון".
ייתכן שהחזית המכיניסטית המאוחדת הסתייעה גם בגורמים מן החוץ, כמו פלוגת טנקים של חב"ד שהפיצה בקרב חיילי צה"ל גופיות־ציצית, כובעי־תפילין וכתפיות־מזוזה.
בראש החץ של כנופיית אל־יאהוד עטורת הדרגות עומד בכיר הארגון עופר וינטר. צה"ל, כך תקבע ועדת החקירה, כשל מודיעינית כאשר לא הבחין בכוונותיו ההתקפיות של וינטר, כפי שעלו ממכתב ששלח לחיילי גבעתי ערב פרוץ הקרבות. "ה' אלוקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם", כתב שם המח"ט, ואיש במערך הבקרה של צה"ל לא מיהר לבדוק האם וינטר חתם באפסנאות על 1 יחידה של ה' אלוקיכם כנדרש. האיום לא זוהה אף שהיו מהחיילים שהתלוננו כי אפשר לשמוע מכיוון המח"ט רעש של חפירות.
משלא טופלה נקודת התורפה הזו כראוי, הבין האויב כי ישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה. לכן העז לבטל את הזמנתה של שרית חדד לשיר בפני חיילים, וביכר את זכויותיהם של מי שמקפידים על הפרדה בין גברים לנשים – להלן: בלתי מעורבים. על פי הטענה שעדיין נבדקת, במקום הופעה של חדד ארגן מח"ט גבעתי לחייליו קריוקי עם שירת "תקוף, תעשה ביגועים", כיאה למשנתו הפונדמנטליסטית.
לאור כל זאת, המלצתה של הוועדה תהיה לפעול למיטוט שלטון הכיפות הסרוגות בחטיבות החי"ר, ובשום אופן לא לשאת ולתת, גם לא דרך מתווך מצרי, על הדרישות שמעלים הדוסים. היום אתם נותנים להם רבע שעה להתפלל מנחה, מחר הם ידרשו מוצא לים לצורכי תשליך ונמל תעופה עם טיסות לאומן.
עופר וינטר לא לבד. ישנו בישראל אדם נוסף שעורר עליו זעם במהלך ימי המבצע: רוני דניאל. איך הוא מעז לדברר כך את צה"ל, טענו נגדו. הוא הרי עיתונאי, ולכן הוא אמור להיות אובייקטיבי ולדברר רק את חמאס.
כשהצבא הישראלי מוציא הודעה על מנהרה שהתגלתה סמוך לגן ילדים בקיבוץ, היינו מצפים מדניאל להשמיע הערה סרקסטית כמו "אם מישהו בכלל מאמין שעדיין יש ילדים בקיבוץ". ובמקום לקבל לאשורם את הנתונים על הצלחתה של כיפת ברזל, הכתב היה יכול לתהות איך יודעים שהטיל שנורה מהכיפה הוא שיירט את טיל הקסאם, ולא להפך.
רוני דניאל נחשב לקהל שבוי של המטכ"ל, ועושה רושם שלא מעט מבקרי טלוויזיה היו שמחים לבצע בו נוהל חניבעל. לחלופין הם היו שמחים לראות במקומו את איתי אנגל, אלא שאנגל אינו נוהג להסתובב באזורים בטוחים כמו עוטף עזה, ומעדיף להיכנס לרצועה עצמה, למחוזות שבהם משתוללת הפסקת האש במלוא עוצמתה.
מכיוון שלא נראה שדניאל, סגן־אלוף במיל', יהפוך פתאום לאיש אל־ג'זירה, אפשר אולי להשתמש בו כקלף מיקוח ולהגיע להסכם עם המבקרים. הכתב הצבאי יסתפק לפעמים בהנהון של ה'דיליי' עד שנוצר הקשר עם האולפן; ובתמורה יונית לוי תצליח להשתלט מדי פעם על הגבה המערבית שלה, שנוטה להביע אי־אמון בגרסה הצה"לית לאירועים השונים. אולי כאן הנוסחה של "שקט ייענה בשקט" כן תצליח להועיל במשהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם