חדל הפסקות אש והסדרים

ישראל צריכה להכריע את המערכה או לבחור באסטרטגיה של התשה ("טלטל, גרום לזעזועים!"). הדשדוש והמו"מ מזיקים לישראל

הלל גרשוני | 18/8/2014 10:56 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: צוק איתן,מו"מ
"אם יום אחד יחפשו שם למלחמה הזו, אני מציע: מלחמת הפסקות האש" (ה' גרשוני).

באיזה מספר הפסקת אש אנחנו? הפסקתי לספור. 7 או 8, כמדומני. בזמן המבצע הפעיל עוד ניתן היה לעקוב אחרי רצף הפסקות האש בראיונות של שר הכלכלה נפתלי בנט לתקשורת הזרה. אחד המשפטים הקבועים שלו היה "היו כבר X הפסקות אש, ואת כולן חמאס הפר", כאשר המספר התעדכן - כל הכבוד לשר בנט על היכולת לעקוב ולזכור - בזמן אמת. אינני יודע אם הוא ממשיך להתראיין לעיתונות הזרה, אבל יש לציין שעד כה חמאס הצליח להפגין עקביות מרשימה ולהצליח להפר כל אחת ואחת מהפסקות האש, חד צדדיות או דו-צדדיות, הומניטריות או פרלמנטריות, קצרות או ארוכות, במטח מסיבי או בטפטפוף קל.
 
מלחמת הפסקות האש. יעלון בבסיס חיל הים
מלחמת הפסקות האש. יעלון בבסיס חיל הים צילום: אריאל חרמוני

מן הצד השני, ממשלת ישראל הסכימה לכל הצעת הפסקת אש. אפילו המבצע התחיל בהפסקת אש חד צדדית, מה שנקרא "שקט ייענה בשקט". ומה בדיוק זה נתן לה? בזמן אמת, נטען שזה נותן לגיטימציה בינלאומית לפעולה. האם זה נתן? כמדומני שמבט לאחור מראה שזה לא ממש נתן. זה לא עצר ועדת חקירה של האו"ם, לא עצר משבר חריף עם ארה"ב, ולא עצר גינויים בינלאומיים חריפים. מה שכן, זה העמיד את ישראל בעמדת נחיתות: לאחר שהיא הסכימה להפסקת האש הראשונה, כבר היה לה קשה להגיד "לא" לבקשות נוספות להפסקות אש. הפסקות אש מרובות נוגדות כל היגיון מבצעי סביר, מעמידות את הכוחות במצב לא נוח, ומעבירות את היזמה לצד השני. אבל כל זה הוא במידה רבה חלב שנשפך.

"Fool me once, shame on you; fool me twice, shame on me" (פתגם אנגלי)

מעופרת יצוקה למדנו שיציאה בלי הסדר היא כישלון: ההרתעה עובדת רק לזמן מסוים, שלוקח לצד השני ללקק את פצעיו, להפיק לקחים, לפתח ארסנל חדש ולהתקיף שוב בזמן ובמקום שנראים לו. מעמוד ענן למדנו לקח אחר לגמרי, והוא שיציאה עם הסדר היא כישלון: ההרתעה עובדת רק לזמן מסוים, שלוקח לצד השני ללקק את פצעיו, להפיק לקחים, לפתח ארסנל חדש, לחפור מנהרות ולהתקיף שוב בזמן ובמקום שנראים לו.

מה נלמד מצוק איתן, בעוד שנתיים או חמש? ככל הנראה שתקיפות מהאוויר ומהלך קרקעי מוגבל, עם הסדר או בלעדיו, הן כישלון: ההרתעה עובדת רק לזמן מסוים, שלוקח לצד השני ללקק את פצעיו, להפיק לקחים, לפתח ארסנל חדש ולהתקיף שוב בזמן ובמקום שנראים לו.

"כשבמשא ומתן אין גם 'מתן', הפיצוץ בלתי נמנע" (יריב אופנהיימר).
הערה אחת על המו"מ בקהיר: לא נעים לומר, אבל יריב צודק. אכן, מה נותן לנו החמאס? עלינו לבחור בין שומכלום לנאדה, בין ניהיל לגורנישט. הפיצוץ, בהכרח, הוא בלתי נמנע.

"הסיכוי להסדרה מחר בערב בין ישראל וחמאס בקהיר נמוך מכיוון שכל צד חושב שניצח ויכול להכתיב את תנאיו להסכם" (עמוס ידלין).
הערה שנייה על המו"מ בקהיר: יש מן הצדק בדברי ידלין, אבל זה לא רק זה. בסופו של דבר המשא ומתן הוא נדון לכישלון משום שלכל צד יש אינטרס הפוך לגמרי: חמאס שואף לצאת עם יכולת להצטיידות ולחימוש לקראת עימות עתידי; ישראל שואפת למנוע את זה ממנו. כל הדיבורים על "שיקום" ו"פירוז" הם אמירות סתמיות, שאינן נוגעות בנקודה האמיתית. היכולת היחידה להגיע להסדר, היא רק אם צד אחד יצליח לעבוד על הצד השני שמבוקשו ניתן לו. ומשני הסיבובים הקודמים אנחנו למדים, שבדרך כלל הצד הזה הוא חמאס.

"אולי בקלקיליה לא אוהבים אותנו, אבל גם לא יורים עלינו" (יעקב עמידרור).
אז מה הפתרון? אפשרות אחת, כנראה המועדפת מבחינה אסטרטגית טהורה, היא זו שיעקב עמידרור מדברר מעל כל במה: להיכנס לעזה, לכבוש אותה, ולטהר בסבלנות ובנחישות את קני הטרור אחד אחרי השני. מצד שני לא נראה שהממשלה שלנו נלהבת למשימה כזו, שצפוי לה מחיר כבד מבחינת חיי אדם. אני מניח שהחשש הגדול הוא שאחרי כל המחירים הללו, התוצאה בסוף עלולה להיות לא טובה בהרבה מזו שלפני המבצע; ולאף אחד אין מושג באמת כיצד תיראה הרצועה ביום שאחרי. מכל מקום מה שדי ברור זה שבלא תעוזה, נמשיך לדשדש במקום, ולהמשיך לפתח את המורסה החמסטאנית שמדרום לנו.

"אז קניתי מקל, מקל מצוין. אם תגיע צרה - אני מוכן. עכשיו מסכנות הצרות שלי, כי עכשיו לצרות יש צרות בגללי!" (ד"ר סוס, "יש לי צרות אבל לא כאלה")
הנה כי כן אם חוששים מכיוון הזבנג וגמרנו, אפשר אולי לנקוט אפשרות שלישית: לא להסדיר, ולא להגיע לשום הבנות.

לא ברור לי מדוע מפחדים כל כך מהתשה: התשה תתיש את חמאס הרבה לפני שהיא תתיש אותנו. התשה יכולה להיות דרך מצוינת. להכות בחמאס, מהאוויר, שוב ושוב ושוב, לא לתת לו מנוח. להצהיר שכל אחד בחמאס הוא מושא לחיסול. לפעול מול כל מנהרה שנחפרת מיד כשמתקבל המודיעין עליה. להכות ולהכות. פשוט כך.

אכן לאחר שכתבתי זאת ראיתי שבדיוק כך כתב גם עמוס ידלין בחשבון הטוויטר הטרי שלו, ואם כן אצטט אותו פעמיים באותו טור: "ישראל לא צריכה לחשוש ממערכה של התשה. מול החמאס. לישראל אורך נשימה, עצמה כלכלית וצבאית, ויכולת הסלמה שאין לחמאס. בהתשה חמאס לא יקבל דבר". תודו שמסקרן ומרענן יהיה לראות כיצד יגיבו הצרות שלנו, אם לאותן צרות תהיינה צרות בגללנו.

אם כן, כבוד ראש הממשלה, אם אתה תוהה מה צריך לעשות, יש לי מדיניות בשבילך. אפילו כתבתי עליה שיר:
תקוף, תעשה חיסולים / טלטל, גרום לזעזועים
חסל את כל הג'יהאדים / זעזע את ביטחונה של חמאסטן
לחתור למגע עם החמאסים / לשרוף מחנות ומחבלים
את ביטחון של חמאסטן זעזע / לחשוף להבות אש עם וולקנים
וולקנים!

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
שתף

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

הלל גרשוני

חוקר תלמוד, נשוי ואב לשלוש בנות, בעל הבלוג "בלוגרשוני"

לכל הטורים של הלל גרשוני

עוד ב''דעות''

המומלצים

מרחבי הרשת

פייסבוק

כותבים קבועים