לשמור על קור רוח, למרות תחושת החמיצות
לא צריך להתייאש מהמאבק בטרור, אבל יש להכיר בכך שהוא לעולם לא ייגמר. בינתיים צריך לחשוב על הסדר מדיני מורכב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ובכל זאת, החמיצות שגויה. היא מבטאת השוואה כוזבת לימים שמלחמות הוכרעו בשישה ימים דרמטיים, או ב-18 ימים, כמו במלחמת יום כיפור. אבל זה כבר מזמן אינו סוג המלחמות שאנחנו נלחמים: מבלי להיות מומחה צבאי, ברור לגמרי שהמלחמה בצבאות מדינתיים ובארגוני טרור או גרילה שונה לחלוטין. במלחמה מול צבאות, ברגע שהנסת את צבא היריב משטחך ואפילו כבשת חלקים נרחבים משטחו, כפי שקרה בששת הימים וביום כיפור, ברור שניצחת.
המלחמה בטרור שונה: לצה"ל לא הייתה כל בעיה להיכנס לשטח רצועת עזה ולשלוט בה, אבל ברור שלא היה בכך משום הכנעת היריב, ויותר מכך – ההשתלטות על עזה רק הייתה מסמנת את תחילת המלחמה האמיתית. כדאי לזכור: צבאות גדולים וחזקים מצה"ל, כמו הצבא האמריקאי בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן, ואפילו הצבא הרוסי באפגניסטן, עם הרבה פחות עכבות מצה"ל ומן האמריקאים גם יחד, לא הצליחו להכניע לוחמי גרילה המכירים היטב את השטח.
אין פירוש הדבר ייאוש גורף ממלחמה בארגוני טרור וגרילה: צה"ל של 'חומת מגן' אכן הצליח להביס את האינתיפאדה השנייה, אבל גם זה לקח זמן רב, ובסופו של דבר העובדה שאנחנו מדברים כיום על סכנת אינתיפאדה שלישית מעידה שגם ההישג הזה הוא זמני - עוד סבב במלחמה רבת השנים על חיינו כאן. מכאן שגם אם יהיו בעתיד סבבי עימות נוספים בינינו לחמאס, אין פירוש הדבר שחללי 'צוק איתן' נפלו לשווא – בדיוק כשם שחללי מלחמת העצמאות לא נפלו לשווא, אף שמאז ועד היום היו עוד הרבה סבבי עימותים בינינו לאויבינו. כדאי לזכור גם זאת: במבט היסטורי רחב, אפילו מלחמת ששת הימים, על כל הישגיה הדרמטיים, לא הייתה סוף פסוק למלחמות ישראל אלא סבב אחד מרבים.
אם יש אפוא מי שכועסים כעת על הפער שהתגלה בין נתניהו של הבטחות "חזק מול חמאס" לנתניהו של 'צוק איתן', הם צודקים, אבל לא על נתניהו של 2014 הם צריכים לכעוס אלא על נתניהו של 2009, שנתן הבטחות חסרות כיסוי. כדאי שגם הפוליטיקאים המתלהמים כיום יזכרו את הלקח ויצננו מעט את דבריהם – פן יופנו גם כלפיהם בבוא היום היומרות חסרות הכיסוי שהם מפיצים כיום.
בנוסף, החמיצות שגויה משום שגם לשיטת התובעים את מיטוט חמאס, זה הרי אינו יעד כשלעצמו אלא אמצעי להשגת השקט. על פניו נראה שהשקט אכן הושג, גם ללא כניסה קרקעית עקובה מדם. השילוב בין חיסול הבכירים למיטוט רבי הקומות הוביל גם את אחרוני אנשי חמאס המתנגדים להפסקת האש להסכים לה, ללא זכר לתנאים המוקדמים שהציבו בשבועות הקודמים. ואם הצלחנו להשיג את התוצאה המיוחלת בפחות שפך דם, למה שנתלונן?
עניין מכריע נוסף שהתגלה במלוא עוצמתו בימי המלחמה הוא החשיבות המכרעת של העוצמה המדינית. לישראל יש כמובן עדיפות צבאית מכרעת על חמאס, אבל בעולם המתוקשר של היום היא אינה מספקת אם לא נלווית לה עוצמה מדינית.
זו לא רק בעיית ההזדהות הטבעית, ולעתים קרובות השקרית, עם מי שנתפס כאנדרדוג – אלא גם "מטרייה מדינית" (עיקרון מקודש אצל בן-גוריון), הדורשת כמובן יחסים טובים עם מעצמה ומעמד בסיסי של מדינה שוחרת שלום המגנה רק על אינטרסים קיומיים, ולא על רצון לסיפוח שטחים - אפילו אם מדובר בגבולות ההבטחה.
מבחינה הזו, יש אבסורד מר בעובדה שחוגי הימין שפגעו אנושות באשראי המדיני של ישראל, הן בסוגיית ההתיישבות ביהודה ושומרון והן בסוגיית היחסים עם ארה"ב, הם עכשיו גדולי מחמיצי הפנים מול תוצאות המלחמה – שבמידה רבה קשורות לאותו אשראי מדיני שהם פגעו בו.
דרושים לנו עכשיו העקרונות הבאים: ראשית, עמידה על הרתעה תקיפה ולא מתפשרת - חסל סדר "הכלה" של "טפטופי" רקטות. כל רקטה או פצצת מרגמה ייענו במיטוט רב קומות או שורת בתים, כך שיהיה ברור שלא כדאי
זה לא יהיה פשוט, כי מצד אחד הלחץ יהיה גדול, ומנגד ברור שכל עוד חמאס ושאר הג'יהאדיסטים בסביבה לא נוכל לקיים ויתור טריטוריאלי שיביא בחשבון אפשרות שחמאס ישלוט גם בשטחי יהודה ושומרון או בחלקם.
זה אומר התמקדות בשני תהליכים: בטווח הקצר, נכונות להקפאת בנייה מחוץ לגושי היישובים במקום ויתור טריטוריאלי באזורים הללו. בטווח הארוך יותר, הסדר שיכלול שותפות של ארה"ב ושל הציר הערבי המתון, בפיקוח על הרשות הפלסטינית, לנוכח העובדה שהתברר עד כמה השאיפה להשתלטות על "פלסטין" כולה אכן בתוקף, ושגם על אנשי פת"ח קשה לסמוך לאורך זמן בתחום זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם