הדברים החשובים, שמשום מה אסור ללמד
מלאכתו של המורה הטוב היא לספר את העובדות ולהציג את הפרשנות שלו, בענווה, במקום להכתיב עמדה מנוסחת מלמעלה
עבור האזרח הפשוט לא מדובר בשאלה מאד דחופה. יהרהר לו בנחת, ישוחח בסלון עם משפחתו, וייקח את הזמן הדרוש לגבש את מסקנותיו עד למועד שבו ילבשו מסקנותיו צורת פתק מלבני לבן וקטן, שישולשל בקלפי.
שתי קבוצות לא רשאיות להתעכב במסקנותיהן: הקבוצה המנהלת את המדינה, שלא יכולה להרשות לעצמה להתעכב מדי בתובנות ובהפקות הלקחים, וקבוצת המורים והמחנכים. אחד מתפקידיהם החשובים של מורים הוא לתווך את המציאות לתלמידיהם, ולהעניק להם כלים לפרש את המציאות ולפעול לפיה בעתיד, כאנשים בוגרים.
ראש הממשלה ןשר החינוך פותחים את שנת הלימודים בשדרות
צילום: נעמה אנגל משאלי
ופה אנו נתקלים בבעיית הסיפור. אנשים שונים מספרים לעצמם סיפורים שונים על המציאות בכלל, ולא רק על המלחמה האחרונה. המדינה ומערכותיה בנויות להכיל את הסיפורים השונים בעזרת המנגנון הדמוקרטי. אבל מה יעשו המורים והמחנכים? האם רשאים שר החינוך ומשרדו לכפות עליהם ראיית מציאות מסוימת, או שמא יש חירות לכל בית ספר, ולכל מורה, לעצב את עולמם של תלמידיו בהתאם לתפיסותיו שלו?
שאלה זו שעליה נשברים קולמוסים במשך השנה מוצפת ביתר שאת בשבוע הראשון של השנה: האם רשאי בית ספר להפריד בין בנים ובנות? האם רשאי להעדיף תלמידים מעדה מסוימת על פני עדה אחרת? האם ילמד לימודי ליבה?
כל אלה הנן שאלות שעסקה בהן התקשורת אתמול, שאלות שקל לעקוב אחריהם ולשפוט אותם כי הן עוסקות במציאות חשופה וגלויה. אבל מה באשר למתרחש בתוככי חדר הכיתה, בין המורה לתלמידיו? האם רשאי מורה לספר לתלמידיו שהמלחמה האחרונה נולדה כתוצאה מסרבנות עקבית של ממשלות ישראל לתהליכי שלום באזור? האם רשאי לספר להם שהמלחמה נולדה בשל פינוי לא אחראי של יישובי גוש קטיף, והתעצמות כוחו של החמאס בעקבותיו?
לעיתון הארץ יש תשובה ברורה ולא מפתיעה: לספר להם את הסיפור הראשון זה מצויין, לספר את הסיפור השני – אסור בתכלית האיסור. אתמול פורסמה כתבה "מזדעזעת" בעקבות מסמך של האגף לחינוך תורני התומך בסיפור הפחות אהוב על קוראי הארץ ועורכיו. המאמר, הכה צפוי, מחמיץ את השאלה העמוקה יותר: עד כמה מותר למורה לשתף בעולמו הרעיוני והערכי את תלמידיו.
שאלה
איזו משתי הדרכים תוליד תלמידים טובים יותר? הגרסה האותנטית או הגרסה המעוקרת?
התשובה לכך ברורה. פגישתי לפני שנים רבות עם משנתו של קארל רוג'רס ("החופש ללמוד") תיארה לי במילים מקצועיות ויפהפיות את כוחו של המורה האותנטי, זה שמספק לתלמידיו ידע, אבל מביא בפניהם את עצמו בכנות וביושר. "אלו ואלו הן העובדות", יאמר המורה הטוב על פי רוג'רס, "את העובדות הללו מפרשים אנשים שונים בדרכים שונות. אני עצמי נוטה לחשוב כך וכך, ואולי – אני עצמי לא החלטתי עדיין, ועודני מתלבט". שלשת החלקים הללו – העובדות, הדרכים השונות לפרשן, והפרוש האישי - הם חלקים הכרחיים. התלמידים פוגשים כך מורה בשר ודם, אותנטי ולא מדקלם, היודע להפריד בין עובדות למסקנות, ובתוך כך, מלמד גם אותם לעשות כן.
כיתות שבהן מתרחשת למידה כזו הן כר גידול ראוי לאזרחי העתיד של מדינת ישראל ובית ספר לא רע לפוליטיקאים ולאנשי התקשורת של היום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם