בעקבות השר: המשמעות האמתית של בית הספר
ללא עיסוק בחיים, בבני אדם, בחדשות וגם בערכים, לתפישתי, אין טעם בשליחת ילדי לבית הספר. אני שולחת אותם כדי שילמדו על העולם ואת העולם
"מערכת חינוכית משמעותית ורלוונטית היא כזו שמסוגלת להתמודד באומץ וברגישות עם אירועי השעה. יש לנו אחריות להעמיק בנושאים אלה, לייצר בתוכם ומתוכם אמירות ערכיות ולהשתדל להוות מצפן חינוכי וערכי בתוך הסערות האחרונות." אמר.
דעות אחרות באותו נושא ב-nrg:
ד"ר יורי מור: את החינוך תשאירו להורים
נעמית מור חיים: הבייביסיטר הזול לשירות העבדות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רבים הם המלגלגים, המתנגדים או הפוסלים את האיש ואת הדברים שהוא משמיע בכל הזדמנות אפשרית.
מה לממסד ולערכים? מי הוא שיקבע לנו אילו ערכים ילמדו ילדינו? מה יהיה על חופש המחשבה והביטוי? והיכן מקום ההורים בסיפור?
ועוד, הם טוענים: יש כל כך הרבה נושאים חינוכיים על סדר היום שזקוקים לטיפולו של שר החינוך -שיפור ההישגים במיומנויות יסוד ובכלל, צמצום פערים בין שכבות האוכלוסייה השונות והגברת הניוד החברתי, טיפול באי השוויון בין מגזרים, הפחתה בשכר הלימוד הבלתי אפשרי במוסדות התיכוניים והעל תיכוניים, ועוד ועוד. שיתמקד השר הנכבד בטיפול בהם, ואת רעיונותיו הערכיים והאוטופיים יניח, עם כל הכבוד, בצד.
תפישה זו, הנשמעת לא מעט, מציירת שני מרכזי כובד שונים ונפרדים זה מזה: האחד עניינו הישגים והצלחה חברתית-תעסוקתית, והשני עניינו ערכים. זה אינו מעניינו של זה, והאחרון אינו מעניינו של שר החינוך.
אני סבורה אחרת.
"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך" אמר יאנוש קורצ'אק, סופר, רופא, ומחנך יהודי בפולין, שצעד אל המוות עם חניכיו בתקופת השואה.
"מוסד חינוכי ללא עיתון", המשיך, "נראה בעיני כדשדוש וריטון של הסגל, ללא תכלית וללא תקווה, כחיגה במעגל בלי כיוון ובלי ביקורת בכל הנוגע לילדים, כמשהו חטוף ומקרי, ללא מסורת, ללא זיכרונות, ללא קו התפתחות לעתיד. העיתון הוא חוליה חזקה, המחַברת שבוע עם שבוע, ועושה את הילדים, את המחנכים ואת העובדים חטיבה אחת."
ללא עיסוק בחיים, בבני אדם, בחדשות וגם בערכים, לתפישתי, אין טעם בשליחת ילדי לבית הספר.
שהרי בשביל מה אני נפרדת מהם ומוציאה אותם אל מחוץ לבית מדי בוקר בבוקרו?
בשביל שאוכל לעבוד בשקט ולהביא הכנסה סבירה? בשביל שהם יצאו משם עם תעודה וחותמת? בשביל שיוכלו להתקבל למקום עבודה עם הכנסה סבירה?
לא בבית ספרי.
אני שולחת את ילדי לבית הספר מתוך תקווה אחת בסיסית: שידעו להתמודד עם העולם, על כל מורכבותו. את זה איני יכולה לספק להם בכוחות בעצמי בלבד.
אני שולחת אותם לבית הספר, כדי שילמדו על החיים. רוצה שיתמודדו עם הסעה שמאחרת ועם ניהול זמן, שיסתדרו עם ילדים מעצבנים (לא שלי כמובן), שיפגשו ילדים טובים ונדיבים, שיכירו ילדים מצליחים ומתקשים, שיתקשו קצת בעצמם, שיסתפקו בהפסקות קצרות ובאוכל מסמורטט שנראה יותר טוב בבוקר, שישמעו סיפורים מרתקים ויגלו דברים שלא ידעו, שיכירו מבוגרים בעלי אופי ודעות מגוונות, שילמדו משמעת וסדר, שיחוו חוסר משמעת ואי סדר, שיטיילו בארץ ,שיתמודדו עם ציונים ודרישות ולחץ זמן ועוד ועוד.
וחשוב לי גם שילמדו לקרוא, לכתוב, להביע את עצמם בשפה רהוטה, לחשב ולשוחח בשפות שונות, שיכירו את המדינה בה הם חיים ואת סדרי השלטון ושילמדו על
ואחרי הכל, או יותר נכון, תוך כדי הכל – חשוב לי שיוכלו להגדיר לעצמם מי הם.
כי היום, רבים מן התלמידים אינם יודעים. ויותר מכך, הם אינם חושבים שדעתם רלבנטית, בכלל, ובבית הספר בפרט.
בוגר מערכת החינוך אכן ראוי שיהיה משכיל ומצויד בתעודות. אך חשוב מכך, לטעמי, שיהיה מסוגל להשיב על שאלות אישיות כמו: מה אתה מעדיף? מהי דעתך? לאיזו דעה אתה מתנגד נחרצות, ולמה? מה חשוב לך, ומה פחות? ומה לדעתך צריך לעשות בנושא זה או אחר...
ושתי שאלות אשאל אותו לסיום ואייחל שינסה להשיב: מהי אופייה של המדינה בה היית שואף לחיות ולגדל בה את ילדיך? ומה בדעתך לעשות בעניין?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם