האיום האמיתי על ישראל - לא דאע"ש, אלא איראן
השת"פ האמריקני איראני נגד הארגון הסוני הקיצוני מחליש את אסטרטגיית נתניהו. הוא עלול לשלם במטבע פלסטיני
פחות מסוכנים מאיראן. דאעש
אך עם כל הכבוד לסכנה שארגון זה מהווה על המזרח התיכון בפרט ועל העולם בכלל, הרי שהדבר המדאיג כרגע יותר מכל את מקבלי ההחלטות בישראל, הוא בעצם שיתוף הפעולה בין ארצות-הברית ואיראן והלחימה של השתיים כתף-אל-כתף בעיראק, נגד הקיצוניים הסוניים. במיוחד מדאיגה העובדה את ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, שהציב בראש סדרי העדיפויות הביטחוניים את פרויקט הגרעין האיראני.
שיתוף פעולה זה של ארצות-הברית עם איראן, מצטרף לשיתופי פעולה אחרים בין המדינות, כולל במלחמת האזרחים בסוריה ובנושא פרויקט הגרעין האיראני- על אף שלשני הצדדים אינטרסים שונים. מדיניות החוץ של ארצות-הברית בתקופתו של הנשיא, ברק אובמה, שינתה את הכיוון האמריקני של הממשלים הקודמים, אשר התבסס על הציר הסוני המתון והיא כעת משלבת יסודות של "איזונים ובלמים".
מחד גיסא, ארצות-הברית עדיין מתחזקת את הקשר עם שתי המדינות הסוניות הגדולות במזרח התיכון ובאסיה (מצרים וסעודיה, פקיסטן ואפגניסטן) - חרף העובדה כי בין ארצות-הברית ומדינות אלו נוצרו משברים - ומאידך גיסא, האמריקנים החלו להתקרב למדינות שיעיות גדולות כגון עיראק ואיראן.
לדידו של הנשיא אובמה ויועצי הביטחון הלאומי שעובדים איתו, איראן היא למעשה הכח המאזן את הציר הסוני רדיקלי ורצוי לשנות כיוון במדיניות שהייתה נהוגה מולה עד כה - מדיניות אגרסיבית ותוקפנית שהייתה בשיאה בעת ממשל בוש, עת הכריז על "ציר הרשע", שאיראן הייתה חלק אינטגרלי ממנו.
וכך, ניתן לראות עם כניסתו של אובמה את השינוי הגדול במדיניות החוץ. האיום בדבר האופציה הצבאית עודנו נותר על השולחן, אך הוא בהחלט נחלש והתעמעם. הדגש הפך מהתנהלות מאיימת ודוחקת, להתנהלות מקלה ומתמרצת (פיחות בסנקציות) המקדשת את הדיפלומטיה כפתרון האפשרי ואולי היחידי, דה-פקטו, לבעיית פרויקט הגרעין האיראני.
פועל יוצא של החלטות אלו מצד הנשיא אובמה, הוא המשא ומתן המתנהל בכמה סבבים בז'נבה, בין שש המעצמות ואיראן בנוגע לפרויקט הגרעין האיראני וגולת הכותרת שלו היא הסכם הביניים עם איראן, שהקל בסנקציות על טהראן, בתמורה לחבילת צמצומים והימנעות של איראן להתקדמות בפיתוח הגרעין.
שיתוף הפעולה עם איראן בנוגע לעיראק המתפוררת, הוא עוד נדבך במדיניות החוץ של האמריקנים לבלימת הג'יהאד העולמי הסוני והוא מקרב עוד יותר את היחסים בין שתי המדינות, שהתהדקו מאוד בעת ממשל אובמה. ראייה לכך ניתן לקבל בשיחה ההיסטורית בין אובמה לרוחאני ובשינוי הטרמינולוגי שחל בממשל, כאשר אובמה היה לראשון מאז המהפכה שכינה את איראן בשמה המלא – "הרפובליקה האסלאמית של איראן".
ראש הממשלה,
ייתכן והשינויים הגיאו-פוליטיים במזרח התיכון, לצד התגבשות ציר סוני מתון המשתף פעולה עם ישראל (סעודיה, מצרים, ירדן והנסיכויות) והתהדקות היחסים בין ארצות-הברית ואיראן, יביאו את נתניהו לבצע התמתנות נוספת בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני ויגרמו לישראל לחזור לשולחן המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית בכדי לנסות ולהגיע להסדר איזורי כולל.
וכך, גם אם ראש הממשלה אינו באמת מאמין ומעוניין בהקמת מדינה פלסטינית בעתיד הנראה לעין – והוא לא – מהלכים מדיניים קרובים יהיו בבחינת הכרח – ייתכן וכמראית עין בלבד - על מנת לשמור על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל לטווח הארוך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם