זה לא גזענות, אלא חרדה, והטיפול צריך להתאים
המאבק בגילויי השנאה יישאר כמלל חלול של מחנה קטן, אם לא יובנו שורשיו האמתיים ולא תחוזק גם הדמוקרטיה וגם הזהות היהודית של ישראל
מערכת היחסים העדינה ממילא בין יהודים וערבים הועמדה אפוא שוב למבחן קשה. זו קודם כל שאלה אנושית ממדרגה ראשונה של יחסים ראויים בין בני אדם החיים זה לצד זה, אבל זו גם שאלה פוליטית ומעשית חשובה. מצב של עימות מתמשך מסוכן לשני העמים – לא רק למיעוט הערבי, אלא גם לרוב היהודי.
ממילא, שאלת המאבק בהתפרצויות השנאה היא שאלה קריטית. אבל דווקא משום כך, חשוב לנהל את המאבק הזה בתבונה וברגישות, כיוון שישנן דרכי מאבק שעלולות להחריף את הבעיה במקום לצמצם אותה. כך, למשל, 'סימונם' של מיגזרי אוכלוסיה רחבים (למשל, הציונות הדתית, או 'המתנחלים') כ'גזעניים' עלול לנכר אותם מהמאבק, למרות שלרוב בני הקבוצות האלה אין תפישת עולם גזענית. ככלל, למרות שתקופתנו נוטה מאוד לפרסוניפיקציה של אירועים ותהליכים, נדמה שמוטב להתמקד במאבק בתופעות השנאה והגזענות ולא ב'סימונם' הפרסונלי של גזענים ובמאבק בהם – ואם הדבר הכרחי, אז בכל מקרה חיוני 'סימון' מאוד מצומצם ומדויק, כדי לשמור על חזית רחבה ככל האפשר של הנאבקים בתופעה, במקום לצמצם את הנאבקים בגזענות כקבוצה קטנה וטהורה של אנשי שמאל מובהקים, ואת כל שאר החברה לסמן כ'גזענית' (מה שלא רק לא חכם, אלא גם לא נכון).
כל מי שמבין שאסור לאפיין את כלל הציבור הערבי כנגוע במעשי הקיצונים שלו, צריך להחיל אותה הבנה גם על כלל הציבור היהודי וגם על מיגזרים ספציפיים מתוכו (כדוגמת הציונות הדתית, או המתנחלים). וכמובן, שגם ההיפך נכון: כל יהודי המתנגד להכללה גורפת של כלל 'החברה הישראלית', 'הימין', 'הציונות הדתית', או 'המתנחלים' כנגועים בגזענות, מן הראוי שיחיל זהירות דומה גם על הציבור הערבי.
המאבק כנגד השנאה והגזענות צריך להתקיים בכל שדרות החברה: בנאומי הנשיא, ראש הממשלה והשרים; במערכת החינוך, במערכות אכיפת החוק, בתקשורת, בקמפיינים פרסומיים, ובכל דרך רלוונטית אחרת. ועם זאת, צריך לדעת שכל זה הוא רק מאבק בסימפטום ולא בשורש הבעיה. במשך שנים אמר מחנה השמאל, במידה רבה של צדק, שלא מספיק להילחם בטרור הפלשתיני; צריך גם 'לייבש את הביצה שממנה הוא ניזון' – ביצת 'הבעיה הפלשתינית' ושאלת עתידם של מיליוני פלשתינים שאיבדו את מולדתם או את מעמדם בה בעקבות הקמת מדינת ישראל (זה לא רק 'הכיבוש' של 1967, שהרי טרור פלשתיני היה גם לפניו, אלא כלל 'הבעיה הפלשתינית').
בפראפרזה על האמירה ההיא, ניתן לומר היום שאכן חיוני, אך בהחלט לא מספיק, להילחם בשנאה ובגזענות; צריך גם לייבש את הביצה שממנה הם ניזונים. להערכתי, מהותה של 'ביצה' זו היא החרדה העמוקה של הציבור היהודי בישראל מעתידו: גם העתיד הבטחוני הישיר המאוים מאז ראשית הציונות על-ידי האיבה הערבית, וגם עתיד דמותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
יש אנשים, בישראל ומחוצה לה, המזלזלים או בזים לחרדה הזו. הם מציינים את עוצמתה הצבאית האדירה של ישראל (כולל הפרסומים על נשק גרעיני) כראייה לכך שהחרדה הזו אינה ריאלית, ואולי אף מנופחת במכוון על-ידי מנהיגות מניפולטיבית. זו טעות חמורה לראות זאת כך: קודם כל, משום שאפילו אם החרדה אינה ריאלית, ראוי להתייחס אליה ברצינות ולנסות לפוגג אותה; ושנית, לאדם המאויים ברמה יומיומית על-ידי פיגוע טרור, רקטה, פצמ"ר, או כל נשק 'פרימיטיבי' אחר לא ממש עוזר שיש לישראל גם נשק גרעיני. שלישית, כל מי שמתבונן, ולו בחטף, במפה האזורית, רואה שאולי ישראל היא 'גוליית' מול הפלסטינים, אבל היא בוודאי במצב לא פשוט מול כלל העולם הערבי-מוסלמי המקיף אותה. וכבר ראינו ממש לאחרונה מה טיבו של היחס למיעוטים לא-מוסלמיים באזורנו.
בהקשר הזה, גם הסכנה לאובדן דמותה של ישראל כמדינת העם היהודי נתפשת לא רק כעניין בעל משמעות ערכית-זהותית, אלא כסכנה קיומית, ומשום כך ההתעקשות של חוגי הימין וחלק מחוגי המרכז הפוליטי על חוקי יסוד שיעגנו באופן משפטי את דמותה של ישראל כמדינת העם היהודי. מנגד, כמובן שגם 'פשעי השנאה' והטרור הערביים מבטאים חרדה של הצד הערבי - הן לגורל בני עמו שמחוץ לגבולות ישראל, והן לעתידו שלו במדינה.
זו, אגב, הסיבה מדוע לדעתי נכון יותר להגדיר את רוב התופעות הקשות בתחום זה לא כ'גזענות' אלא כשנאה, הסתה ו'פשעי שנאה'. 'גזענות' מצטיירת אסוציאטיבית (גם אם זו אינה בהכרח ההגדרה המילונית) כעניין המבטא תפישה של עליונות הגזען מול נחיתות הגזע/העם השנוא, כפי שהתקיים ביחסם של הנאצים ליהודים, או ביחס הלבנים לשחורים, בארה"ב של המאה ה-19 ובדרום אפריקה של המאה ה-20. אבל היהודים המכים עוברי-אורח ערבים, או אפילו אלה הפוסקים שאסור למכור להם דירות, אינם עושים זאת מתוך מחשבה שהערבים נחותים, כשם שהערבים המפגעים ביהודים אינם עושים זאת מתוך מחשבה שהיהודים נחותים, אלא כחלק מביטויי העימות הלאומי והשנאה הנלווית לו שלמרבה הצער, הולכים ומחריפים כל הזמן. למען הסר ספק: אין בטענה שמדובר יותר בשנאה מאשר בגזענות משום נסיון להפחתת החומרה שבבעיה, אלא רק נסיון להגדירה יותר במדויק, דווקא כדי שגם המאבק בה יהיה מדויק ומוצלח יותר.
אם אכן נכונה ההערכה שביטויי השנאה ופשעי השנאה החריפים שחווינו בחודשים האחרונים מקורם בחרדה, כי אז יש לצרף למאבק הישיר כנגדם (המשפטי, החינוכי והציבורי) גם את הצעדים הבאים, המבקשים להתמודד עם החרדה ההדדית:
1. חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית: הביטוי 'מדינה יהודית ודמוקרטית' נכנס לשיח הציבורי ב-1992, עם קבלתו של חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', ומאז הפך למושג יסוד בהגדרה העצמית של החברה הישראלית. דא עקא, שלא בחוק מלפני 22 שנה וגם לא בשום הזדמנות אחרת מאז, לא הוגדר המושג הזה הגדרה משפטית מחייבת בספר החוקים הישראלי. התוצאה היא העמקת החרדה הכפולה של היהודים והערבים: הערבים חוששים שהמושג' 'מדינה יהודית' עלול לשמש לקיפוח זכויותיהם האזרחיות, ואילו היהודים (לפחות חלקם) חוששים שהמושג 'מדינה דמוקרטית' עלול לשמש לקיפוח דמותה של ישראל כמדינת העם היהודי.
מה שדרוש הוא אפוא הגדרה משפטית ברורה של המושג, ברוח מגילת העצמאות, שתבהיר ש'מדינה יהודית' פירושה מדינת הלאום של העם היהודי, ו'מדינה דמוקרטית' פירושה שוויון זכויות מלא לכלל אזרחי המדינה. כמובן שצעד זה לבדו לא יוכל לפתור את כל החרדות ההדדיות, אבל הוא בהחלט יכול להוות נדבך חשוב בהרגעתן. לראייה, אפילו במצב הקשה שבין יהודים וערבים בשנים האחרונות הבהירו כ-70% מערביי ישראל, במספר סקרים שונים, שאם יובטח שהמושג 'מדינה יהודית' אינו פוגע בשוויון הזכויות שלהם, יוכלו לקבל אותו.
2. פרויקט לאומי למפגשים בין יהודים לערבים: אחד הגורמים המלבים את השנאה והחרדה הוא הניכור. יהודים וערבים כמעט שלא נפגשים באופן ישיר, וכשהם כבר נפגשים זה לרוב באופן לא-סימטרי (הערבי כ'נותן שירות' ליהודי), ובוודאי שלא על בסיס שיחה ישירה על הסכסוך. את הידע שלהם על עמדות 'הצד השני' שואבים אפוא היהודים והערבים גם יחד בעיקר מאמצעי התקשורת, ואלה, מסיבות של רייטינג, דואגים כמובן להבליט דווקא את הקולות הקיצוניים. דרוש אפוא פרויקט לאומי, רצוי בחסות בית הנשיא, להפגשה ישירה בין יהודים וערבים בכל הרמות: תלמידי בתי ספר, סטודנטים, ארגוני חברה אזרחית, מתנ"סים, מועצות אזוריות וכל מסגרת רלוונטית אחרת.
3. חיזוק המימד האזרחי והישראלי בחיי היומיום: מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וצריכה להישאר כזו, אבל ברור שעובדה זו טומנת בחובה מקדם ניכור יסודי מבחינתם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. משום כך, לצד שמירת הפן של מדינת לאום יהודית, ראוי לחזק גם את המימדים האזרחיים והכלל-ישראליים בחיינו: לא רק הקפדה חד-משמעית על שוויון בזכויות ובתנאים הניתנים לכלל האזרחים, אלא גם מאמץ מכוון לשילובם של אזרחים ערבים בכל מערכות החיים – בפוליטיקה, בתרבות,
4. ציפיה מהציבור הערבי להיות שותף אקטיבי במאבק בשנאה ובטרור – גם כשאלו מופנים כלפי היהודים: למרות שטבעי לצפות מהרוב היהודי ליתר אחריות בתחום זה, אי-אפשר לפטור גם את המיעוט הערבי מפעילות יותר אקטיבית בנושא. בסופו של דבר, כשהרוב היהודי מזהה שתיקה (או דיבור של גורמים מעטים בלבד) כנגד הגורמים האלימים ברחוב הערבי, או אפילו כנגד ההתקפות על ישראל מאויבים ערביים שמחוצה לה, הוא לא מזהה זאת כבעיה טבעית של מיעוט אלא כהסכמה שבשתיקה להתקפות על ישראל ועל ישראלים – מה שפוגע אנושות גם במוטיבציה היהודית להיאבק ב'פשעי השנאה' היהודיים. בהחלט מוצדקת אפוא תביעה מכל אזרח ערבי שאינו רוצה בהמשך מצב השנאה והעויינות להרים את קולו לא רק כנגד פגיעת יהודים בערבים, אלא גם כנגד פגיעה הפוכה – בדיוק כשם שמצופה מכל יהודי הגון להרים את קולו כנגד פגיעה בערבים.
כל הצעדים האלה כמובן אינם מייתרים את המאבק הישיר והנחוש שצריך להתקיים מצד רשויות המדינה כנגד גילויי השנאה וההסתה. אבל בלעדי הצעדים הללו, ו/או אחרים מסוגם, קשה מאוד להאמין שהמאבק הישיר בשנאה ובהסתה אכן יצליח לאורך זמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם