באקדמיה, מקומות שסותמים פיות נותרים מאחור
מה שמותר בבר אילן ובעברית, אסור באוניברסיטת אריאל ובמכללת תל-חי. לא במקרה, מדובר במוסדות שיוקרתם נמוכה יותר
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
" אין זמן יותר נכון להשמיע קול נגד הצבא מאשר כשהצבא מבצע טבח. אין אדם מתאים לעשות זאת מאשר חייל המסרב פקודה", והוסיף: "אתם רוצחים ילדים בשמי, יא נאצים פסיכופטים בני זונות, תפסיקו עם זה עכשיו!!!... במאבק בין המשטר הישראלי להתנגדות הפלסטינית, צה"ל הוא הרוצח המתועב ביותר".
אחרי מחשבות לכאן ולשם החליטה השלישייה להסתפק בנזיפה, תוך שהם מדגישים שאין להם דבר נגד חופש הביטוי של ויינרוט אלא רק נגד סגנונו הפוגעני. אכן, המלים נאצים ופסיכופטים צורמות, אך כידוע אין דיבה על חיילים כציבור, ולכן אין כאן עבירה.
חמישה ימים קודם עמד חופש הביטוי האקדמי למבחן נוסף. בית המשפט המחוזי בתל- אביב נדרש לעתירתה יוצאת הדופן של רינת צולק – סטודנטית מהאוניברסיטה שלי שהושעתה מהלימודים לאחר שכתבה בדף ה-Facebook שלה כי היא מצטערת על שבחרה ללמוד באריאל ושהיתה מעדיפה לשבת בכלא הסורי. גם כאן, האוניברסיטה מיתממת ואומרת שהבעיה היא לא חופש הביטוי של הסטודנטית אלא הנזק התדמיתי שגרמה למוסד והיעדרותה משיעורים (כאילו שמקובל להשעות סטודנט בגלל בעיות נוכחות). התיק עדיין פתוח.
כמו ויינרוט, גם צולק לא מופיעה ברשימת הדיקאן של הסטודנטים המצטיינים, אבל היא מצהירה באומץ שאין זה מתפקידה לשמש כיחצ"נית לאוניברסיטה שהיא לא נהנתה ללמוד בה, במיוחד אחרי שהגיעה למסקנה כי מיקומה פוגע בסיכויים לשלום עם הפלסטינים.
האקדמיה הישראלית ידעה בעבר אישים, שחשיבותם המדעית משאירה את ויינרוט וצולק הרחק מאחור, אשר כתבו ואמרו דברים שמאוד לא קל לשמוע. הלל וייס, חוקר ספרות מאוניברסיטת בר אילן, כינה לפני שבע שנים את חיילי צה"ל נאצים ואיחל להם מוות. ישעיהו ליבוביץ דיבר עוד בשנות השמונים על "יהודו-נאצים", והפציר בחיילים כבר אז לסרב פקודה לשרת בשטחים.
גם בזמן האחרון נתקלנו בהתבטאויות לא קלות לעיכול של מרצים שתפסו כותרות. דב הלברטל, שמלמד משפטים באוניברסיטה העברית, פרסם מאמר דעה בו טען כי לנשים אין זכות מוסרית לעסוק בפוליטיקה ולשלוט. מרדכי קידר, מזרחן מאוניברסיטת בר אילן, הסביר בראיון רדיו שאיום באונס של בנות משפחה של מחבלים יכול למגר את הטרור. מאות מרצים מכל האוניברסיטאות (למעט אריאל) חתמו על עצומה שתומכת בסרבני גיוס. כמובן, האוניברסיטה העברית לא העלתה בדעתה להזמין את ליבוביץ לשימוע או לנזוף בהלברטל. אוניברסיטת בר-אילן לא נקטה בצעדים נגד מרדכי קידר (פרט להבהרה כי דבריו הוצאו מהקשרם) והלל וייס (מעבר לגינוי פומבי). אף אחד מהמרצים החתומים על עצומת הסרבנות לא נענש – למרות שתמכו בעבריינים.
המסקנה ברורה: ככל שהמוסד מבוסס יותר, כך הוא סובלני יותר לדעות חריגות. האוניברסיטה העברית נמנית על מאה האוניברסיטאות הטובות בעולם. אוניברסיטת בר אילן הצליחה לחדור לרשימת חמש מאות הגדולות. מאידך, אוניברסיטת אריאל מדורגת רק בין המקום האלפיים למקום השלושת-אלפים ומכללת תל-חי מדורגת מתחת למקום החמשת-אלפים אבל מעל למקום הששת-אלפים.
כמובן, כולנו היינו
בשנים האחרונות, ארגוני ימין ובמיוחד תנועת "אם תרצו" עושים מאמצים לסלק את ה"דקאדנס הפוסט-ציוני" שהשתלט על האקדמיה הישראלית ב"אקדמיה אחראית ציונית". עושה רושם שבתל-חי ובעיקר באריאל הולך להם לא רע. הבעיה - מעבר לפגיעה בחופש הביטוי ובחופש האקדמי, פרט להפרת חוקים מהותיים כמו חוק זכויות הסטודנט והחוק נגד אפליה בעבודה, וחוץ מהסכנה של סנקציות מצד אקדמאים שאינם מתלהבים מהתנכלות למרצים וסטודנטים בשל דעותיהם - היא שהדירוגים הבינלאומיים מלמדים שהאקדמיה הציונית והאחראית מצליחה הרבה פחות מהדקאדנס הפוסט-ציוני במישור המדעי. זה קורה כי במקום שלא מרשים לדבר גם לא קל לחשוב, ואיפה שלא קל לחשוב – המדע מתקשה להתרומם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם