עונת נטישת הרווקים, ואשמת המשפחות

"זה לא לעניין להיות עם חבר'ה זרים באיזה חור בראש השנה", אומרת לי צעירה מקסימה שכבר יושבת על המזוודות בדרך מזרחה. "אבל כמה אפשר לשאת את האכזבה על הפנים של ההורים?"

אורלי גולדקלנג | 18/9/2014 18:52 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
אין לי חברים שירדו מהארץ. אין לי אפילו חברים ששוקלים לעזוב את הארץ. עזבו אתכם מחברים, בואו לא נלך רחוק מדי. נתפשר על ידידים. מכרים. כלום. קמפיין ה"עזבתי לברלין, עזבתי לניו־יורק" פסח לחלוטין על החברה שאני מסתובבת בה, ולא רק בימי צוק איתן, אלא גם בימי אוסלו והאינתיפאדות. גם כשנראה שהמדינה הולכת לכיוונים מסוכנים שלא תואמים את האידיאולוגיה שלהם, הם לא העלו בדעתם לעזוב הכול וללכת. לעומת זאת, אני מכירה לא מעט אנשים – מאותו חוג מכרים ממש – שמתכוונים לברוח השבוע מהארץ ולחזור במקרה הטוב בכ"ג בתשרי. המכנה המשותף ביניהם בולט להחריד: כולם רווקים שחצו את גיל 25.

אם נדמה לכם שמדובר בטיפוסים נטולי חוש קדושה, קבלו תיקון. מדובר באנשים מחוברים מאוד, שהלקסיקון של חלקם מורכב ממילים כמו "טומאת חוץ לארץ" ו"אוויר של ארץ ישראל". הם אוהבים את החגים, הם מרגישים את הקדושה, אבל הם מעדיפים להסתובב במשך חודש בשרוואל מטונף ולבלות שלושה ימים בבית חב"ד עם זרים גמורים, רק כדי לחמוק ממבטי רחמים מהולים באכזבה. מה שלא עשו האוטובוסים המתפוצצים בלב העיר הצליחה לעשות הדודה שמחזיקה להם את הידיים בכוח ומלמלת בחום: "בעזרת השם! השנה! השנה!"
"
זה לא באמת חג, וזה לא לעניין להיות עם חבר'ה זרים באיזה חור בנפאל בראש השנה", אומרת לי צעירה מקסימה שכבר יושבת על המזוודות בדרך מזרחה. "מרגישים את הטומאה ואין שם שום קדושת חג. אבל כמה אפשר לשאת את האכזבה והצער האלה על הפנים של ההורים? כמה כוח יש לנו להיכנס לבית הכנסת, לפינה הקבועה, ולשמוע את השאלה הבלתי אפשרית הזו: מה, לא בא לך להתחתן?"

קשה להאמין,
אבל מתברר שהם יודעים בעצמם שהם עדיין רווקים. כן, כן. מה ששמעתם. הרמז הראשון עלה כשהחברה הטובה הגיעה לבית הכנסת עם בטן הריונית ועוד תינוק עם במבה בעגלה הסמוכה. זה הלך והתעצם כשהאחות הקטנה עקפה אותם בדרך לחופה, והגיע לדרגת מודעות בלתי ניתנת להכחשה כשהם התבקשו לפנות את חדר השינה שלהם ולהתגייס לתפקידי מלצרות אינטנסיביים לאורך החג כולו. בכל זאת, הרי לאחים הנשואים יש תינוקות לטפל בהם. ואתם הרי, נו, רווקים.

נכון, אפשר לצפות להבנה מצדם, והכול מאהבה ומדאגה. אבל אי אפשר לברוח מזה: אנחנו לא מצליחים להבין אותם, ואנחנו מבריחים אותם מהבית ומהקהילה. אין לי פתרון גאוני לעניין, רק הכרה בכך שחובתנו לנסות ולפצח את המורכבות הזו ולגלות את הרגישות הדרושה. עד שנמצא פתרון כזה, הם מבקשים שלפחות ננסה להתנהג כאילו המצב המשפחתי הנוכחי שלהם הוא לא מענייננו. אל תשאלו "יש חדש?" ואל תציעו להם אף אחד. לא היום. אל תמלמלו "שהתקיעות יעזרו, בעזרת השם ישתבח שמו, אמן ואמן!" ואל תלחשו בצדיקות מבחילה "התפללתי עלייך". גם אל תנסו לזייף "הלוואי עליי", ו"אלה השנים היפות שלך, תיהני כל עוד את לא כבולה לבית ולילדים". זה לא באמת עובד.

תגידו חג שמח, ואיזה יופי אתם נראים. תשאלו מה הם עושים עכשיו ואם כיף להם בעבודה או בלימודים. תחמיאו להומור שלהם או לתכשיט החדש, וזהו. לא צריך יותר. לא היום. ואם אתם במקרה ההורים שלהם, נסו להפוך אותם לאורחים הראשונים במעלה, גם אם זה אומר לוותר על אירוח של אנשים אחרים שגורמים להם לאי נוחות. תעשו מה שאפשר כדי שבשנה הבאה הם ירצו לבלות איתכם בחג. עם או בלי בן הזוג הטרי, שיבוא בעזרת השם ישתבח שמו, אמן ואמן
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
שתף

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

עוד ב''דעות''

המומלצים

מרחבי הרשת

פייסבוק

כותבים קבועים