שנה חדשה: אתגר הבית המשותף
התרבות שהשיבה לנו את ה"אני" שכחה ללמד אותנו גם על הויתור והאחדות, החיוניים הן לנישואין והן לבית לאומי. המלחמה השיבה לנו משהו מזה
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
23 אלף הזוגות שהתגרשו בשנה האחרונה הם 23 אלף הוכחות לכיליון שבא מבפנים. בתוך הבית מתרחש מאבק בין שני אגואים, זהויות, צרכים. מאבק בין צרכים וסדרי עדיפויות. שום דבר בחברה המודרנית לא מכשיר את האדם להתמודד עם המאבק הקיומי החשוב הזה המתנהל בין צרכיך שלך לצרכי הזולת.
הכמות הבלתי נסבלת של הגירושים מעידה שמשהו בחברה ובתרבות – דפוק. החברה ומוסדותיה – בתי הספר, התרבות – לא מצליחים להנחיל את הכלים והתבונה לשרוד את המתחים האלה. הטלוויזיה והעיתונות, לעיתים גם הקולנוע והספרות, ממשיכים לדבוק בקלישאה החיצונית של "היום המאושר בחייך" בלי לעסוק ברצינות בכל הימים הרבים שיבואו אחריו. לחנך, כן, המילה הזו, לתנועה העדינה והמתמדת בין היכולת לעמוד על שלך, בלי לפגוע באחר, לא לאבד את זהותך הפרטית, אבל גם לא לחסל את הזהות והכוח הזוגי. לשמור על התא המשפחתי השלם - לא מתוך חולשה פנימית ופחד, וויתור, כדרכן של נשים בחברות שמרניות מדי, אלא מתוך בגרות וענווה, חכמה וכבוד.
הכבוד ל"אחר" יכול היה להיות מסע בכיוון הנכון אלמלא היה עוד קלישאה אחת, המלמדת את הנוער להתנהג יפה ל"אחר" הגר בשכנות, ואף פעם לא ל"אחר" הגר איתך באותו בית ממש – אחים, הורים, בן זוג.
תרבויות עתיקות מחקו את האני, התרבות המערבית החדשה שקועה בהעצמתו. מעטות הן הקבוצות שמנסות, לא תמיד בהצלחה, להתמודד עם שתי הסכנות. החברה המודרן-אורתודוכסית, שאינה נקיה מפגמים כמובן, לפחות מנסה. אני מודה לאלוהים שגדלתי בתוכה, כתרבות משלבת, שחיה בשתי העולמות ומנסה לקחת את המיטב מתוך שתיהן.
ובאותו עניין – המלחמה האחרונה הזכירה לי סוג מסוים של סרטים רומנטיים: זוג על סף משבר, מרחק כמה פסיעות מחתימה על מסמכי גירושים – כאשר לפתע כוח מאיים מגיע מבחוץ: מגיפה מסוכנת, סוכני מאפיה אלימים שהתנפלו על הזוג בטעות. לא חשוב מה. המאבק המשותף באלימות החיצונית תמיד יחזק את השותפות הפנימית ויכריח אותה למצוא את המלכד והמדביק.
באותו אופן, מלחמת צוק איתן הזכירה לכולם כמה נעים לגור בבית אחד, כשיש שם חברות ואהבה. גם אם הבית מותקף, ואולי דווקא אז. בקיץ הקשה שהיה, פניהם של המגישים שידרו לפתע סולידריות. אחווה. שיתוף. חומרים שהיה קשה למצוא על המסך לפני שירו עלינו כל כך הרבה טילים.
הבית הלאומי
החברה הישראלית התחזקה בקיץ האחרון, ובמקום שהסדק בתוכה יעמיק, הוא הלך והתאחה. אפילו דעא"ש, בדרכה העקומה, יכולה להיות סוג של בשורה טובה, שגורמת לכוחות הפנימיים שלנו להגדיר עצמם, להתחזק, ללמוד לטפח חילוקי דעות מתוך כבוד ולא מתוך – סליחה על הדימוי המתבקש – שנאה ועריפת ראשים.
יהי רצון שבשנה זו, נמשיך לשמור על הגיוון ועל הססגוניות הרעיונית אבל גם על הבית האחד של כולם. שנהיה לראש – מחובר לגוף - ולא לזנב המתפצל ממנו. תחל שנה וברכותיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם