חוק המסתננים: לא רשעים ולא עיוורים
בוויכוח הזה שתי הדעות לגיטימיות, ולכן צעדו הקיצוני של בג"ץ לפסול חוק של הכנסת הוא עריצות. הפיתרון צריך להיות עקרוני וחוקתי
סוגיה שנייה היא - בג"צ כרשות שופטת מול הכנסת כרשות מחוקקת. הפרדת הרשויות. התומכים בהחלטת בג"ץ שמחים באקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, שפועל על פי אמות מידה של שמירת זכויות האדם בראש מערכת הערכים. המתנגדים טוענים שהאחריות והסמכות היא של המחוקק, שנבחר ע"י העם ומבטא את צרכיו ועמדותיו. במקרה קיצוני זה הכנסת חוקקה פעמיים את החוק - ופעמיים בג"ץ דחה אותו או סעיפים שבו.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלו המחלוקות הגלויות. אבל יש כאן מחלוקות סמויות. ראשית אני מניח, שאם היה בג"ץ אקטיביסטי עם אג'נדה לאומית, רוב חברי הכנסת הימניים היו מוחאים כפיים, והשמאלנים מוחים על האקטיביות שלו. יוצא מן הכלל משה פייגלין, שהוא אולי היחיד בכנסת שדוגל בליברליות דמוקרטית. להערכתי הוא היה מוחה על אקטיביזם שיפוטי גם אם האקטיביזם היה בא מימין. תקן אותי משה אם אני טועה. חבל שאין ח"כ שמאלני שעומד ואומר 'בג"ץ הגזים'. לו היה צדיק כזה ב'סדום', הוא היה אומר שבג"ץ היה יכול, כפי שעשו בעבר, להעיר ולהביע חוסר שביעות רצון, אך לא לפסול. אך אין צדיק כזה. מה שאומר שהדמוקרטיה הישראלית עדיין ב'מרכאות'. ירבו פייגלינים בישראל, משמאל ומימין.
ולעצם המחלוקת. הנוהג שבעולם הוא להציג את המחלוקת כאילו יש כאן כאלו שתומכים בהומניזם וזכויות אדם, לעומת כאלו שרק הלאומיות מעניינת אותם. לי נימאס מהחלוקה הזו. אני הייתי מעדיף להביא את המחלוקת בין רבי עקיבא לבן פטורה בעניין שניים שהיו במדבר ורק לאחד מהם די מים כדי לשרוד. ר' עקיבא אומר 'חייך קודמים לחיי חברך', שתה את המים שאצלך. בן פטורה אומר 'ישתו שניהם ואל יראה אחד במות חברו'.
כבר היו כאלו שרצו לומר שבן פטורה הוא ישו. מכל מקום, העובדה היא שדעתו נכנסה לתלמוד וממילא לקטגוריה של 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. או במילים אחרות – זוהי מחלוקת לגיטימית לחלוטין. אני מתקומם על כך שהצדדים מציגים כל אחד את הצד השני כאילו הערך של הצד השני לא חשוב לו. הימניים מציגים את השמאל כאילו הלאומיות לא חשובה להם, והשמאלנים מציגים את הימניים כאילו ההומניזם וזכויות האדם לא חשובים להם.
שיעור ראשון באזרחות בתיכון, בנושא בזכויות אדם: הזכויות לעולם לא ממומשות במלואן. אין זכות אדם מוחלטת. אפילו לא הזכות לחיים ולביטחון. החיים הם התנגשות של זכויות. ובחשיבה דמוקרטית ליברלית אין תשובה מוחלטת. אני סבור שגם התלמוד חושב בסוג חשיבה שכזה, אבל לא כאן המקום להוכיח את זה. לכן במצבים משתנים גם ההחלטה משתנה. ברור שבתקופה של הקמת המדינה ערך הביטחון גבר על זכויות אחרות. היום זכויות אחרות גוברות על הביטחון. ולכן לדוגמה, פעמים רבות חופש הבעת הדעה או חופש המידע גוברים היום על מה שפעם היה טאבו.
על כן בוויכוח הזה שתי הדעות לגיטימיות לחלוטין, ולשתיהן יש על מה לסמוך. אין תשובה מוחלטת, ויש כאן זכות מול זכות. על כן פסיקת בג"ץ היא בעייתית מאוד, משום שהיא מכריעה בניגוד מוחלט לשתי החלטות של הרשות המחוקקת הנבחרת והמייצגת את העם, ופעמיים הכריעה לצד מסוים בוויכוח לגיטימי. לא מדובר כאן על חוק בלתי חוקי בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליו. לכן, בוויכוח על ערכים ששני הצדדים לגיטימיים, ושיש החלטה ברורה של הרשות המחוקקת שמבטאת את הרוב בעם, עריצות המיעוט מה היא אם לא דיקטטורה? על כן בג"ץ עבר את הגבול הסביר של הדמוקרטיה הישראלית והוא כבר אינו אקטיביסטי אלא דיקטטורי - ובכך כרה לעצמו בור.
הדמוקרטיה הישראלית
כל אחת משלוש הדרכים שהצעתי היא דרך שמבינה את מקומו הקריטי של בג"ץ בשלטון דמוקרטי, אך מסדרת את יחסי הכוחות מחדש לעומק. כל אחת מהדרכים שהצעתי מבטאת את הרעיון, שגם במקרה של התנגשות זכויות וערכים, יהיה בבית המשפט העליון ביטוי לערכים שיש בעם, ומצד שני רואה בבית המשפט העליון סמכות נוספת במערך של הפרדת הרשויות. ומן הסתם ישנן עוד דרכים שיבטיחו קיום של בית משפט עצמאי מצד אחד, ויבטאו את רצון העם ללא פגיעה לא-מידתית במיעוט מצד שני.
הבעיה המייאשת היא שהמנהיגים היושבים כרגע בכנסת לא מסוגלים, לפחות כפי שזה נראה כרגע, להרים את הכפפה הזו. ולכן הדמוקרטיה הישראלית במשבר קשה. הלוואי ואתבדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם