מיניות בווטסאפ: איך נשמור שילדינו לא "ייפצעו"
זה קורה יותר ויותר, ויש לכך כמה סיבות. אבל זה פוגע בכולנו, ובאמצעים נכונים ותשומת לב אנחנו יכולים להציל את ילדינו מלפגוע ולהפגע
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל מה עם ההחלטה להמשיך להעביר את זה? מה עובר בראש של מי ששולח את זה עכשיו לחבר'ה נוספים?
מעל 94% מבני 12 ומעלה מחזיקים פלאפון בכיס. הם כולם 'קבוצת סיכון'. הם יכולים להיחשף ברגע אחד לתוכן מיני שיכול לטלטל ולזעזע אותם, וברגע שאחרי הם גם יכולים להפוך לחלק מהמנגנון שממשיך להתניע את התוכן הזה. מה גורם להם לעשות את זה?
למה זה קורה?
כדי לענות על זה צריך להבין מה מתחולל במרחב הווירטואלי בהקשר של התנהגות מינית:
(1) ה'אני' במרחב הווירטואלי זה לא ה'אני' בבית או בכיתה - מתבגרים מפרידים בין ההתנהגות המינית במרחב הווירטואלי (בווטסאפ בין השאר) לבין הזהות שלהם ומרגישים פחות עצורים או אחראים למעשיהם שם, וההפרדה הזו מאפשרת להם להמשיך בהתנהגות מינית בלי לחשוב על ההשלכות שלה. פטנט מצוין של הדחקה.
(2) "נתראה מאוחר יותר"- אני לא חייב להגיב על מה שנשלח לי. זה הרי רץ ברשת ולא אני יזמתי את זה, אז אין עלי מחויבות לעצור את ההעברה של התמונות המיניות גם אם הן פוגעניות מאד.
(3) "זה הכול בראש שלי וזה רק משחק"- קשה לנו, המבוגירם, להפריד בין מרחב וירטואלי למציאות. אם כך אצלנו, הרי שעבור ילדים ומתבגרים הקו המבדיל בין מציאות לדמיון במרחב הווירטואלי כמעט ולא קיים, ואם הוא קיים קשה להם מאד להבחין בו ובמיוחד כשמעורבת בו התנהגות מינית. מיניות במרחב הווירטואלי, כמו פורנוגרפיה, מערערת את האיזון ההכרתי של המתבגר ושליחה של תמונות מיניות אינטימיות יכולה להיכנס תחת אותו דמיון מיני פורנוגרפי.
(4) "חחחחJ…ער/ה?"- בעולם האמיתי יש היררכיות להגדרת גבולות ברורים, להבנת הכללים והתפקידים ביחסי גומלין. המרחב הווירטואלי מנטרל את ההיררכיות הללו כך שמתבגרים מוצאים את עצמם באי בהירות על איך לנהוג ברשת בכלל ובהתנהגויות מיניות בפרט.
(5) "מי את/ה?"- במרחב הווירטואלי נוצרת תחושה ש"האחר" הוא "חד ממדי". הוא רק שם או תמונה בווטסאפ, אין לו עומק, אין רצונות. ואז, מה הבעיה להעביר תמונות שלו. הרי זו רק תמונה. אין שם בנאדם באמת.
הבנה של התנהלות במרחב הווירטואלי ובתוכו הווטסאפ היא חשובה, אבל מה עוד מניע את אותם מתבגרים להיות חלק ממסלול ההפצה הפוגעני הזה?
כאשר יש לנו פצע (נפילה או עקיצה של יתוש) עומדות לפנינו שתי אפשרויות - לשטוף היטב את הפצע, למרוח חומר חיטוי ולחבוש את המקום; או, מה שיותר שכיח, לגרד את הפצע ולזכות בהנאה רגעית שנדמית כמקלה. בפועל אנחנו רק מעמיקים את הפצע עוד יותר.
מתבגר שבמהלך השנים נוצרו אצלו פגיעויות של הסביבה הקרובה או הרחוקה שפגמו בהערכה העצמית שלו או יצרו אצלו תחושת כישלון עלול בניסיונו להתמודד איתן לבחור כל פעם "לגרד את הפצע" - לברוח למרחב מיני קומפולסיבי או פוגעני כדי לכונן חוויה של ערך עצמי, כוח או שליטה. הוא מקבל הנאה רגעית של "גירוד" - אוננות, צפייה בתכנים מיניים, העברתם בווטסאפ וכו', אך למעשה "הפצע" ,הפגיעות, רק הולכות ומעמיקות.
מה עושים?
אז איך נשמור שילדינו "לא ייפצעו" בנושא המיני?
צריך לשים לב איך נתפסת המיניות בבית. האם היא דבר אסור או מלוכלך או דבר ייחודי בעל משמעות. כדי שמיניות תיתפס כבעלת משמעות ייחודית עלינו כהורים לנסות ולייצר דיאלוג כנה ולעזור למתבגר לברר על מיניותו ולפתח התנהגות מינית בריאה.
שיח כנה
(ב) יחסים בינאישיים- בעידן וירטואלי בו 'האחר' יכול להיתפס כאובייקט מיני שמספק ומשרת את הצרכים ותו לא, צריך לשוחח עם המתבגרים על מיהו "האחר" הזה. סובייקט, דמות עם רגשות ומחשבות מעבר לצרכים האגואיסטים שלי או אובייקט, דמות חיצונית, סמל ולא אדם. בשיחה אפשר להציג למתבגר את רגשותיו ומחשבותיו של בן או בת המין השני. השלכות לכך יהיו גם ברבות השנים על יצירת קשר זוגי וגידול ילדים.
במידה ובנכם כבר "מגרד את הפצע" ואתם מוצאים אותו מתנהג באופן מיני בוטה או פוגעני עליכם לקבל את הקושי בהתנהגותו של בנכם תוך יצירת אמון שהם הבסיס לכל תהליך עזרה. אי קבלה של הקושי רק מגביר את הכאב אצל המתבגר ולמעשה מזין את התנהגותו המינית. לבסוף, אם אתם חשים שהמתבגר נמצא באי שליטה על התנהגותו המינית הפנו אותו לעזרה מקצועית במרכזים העוסקים בנושא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם