הכי בוער: מלחמה בתרבות האונס
איננו יודעים מתי ייגמרו המים והאם דעאש אשכרה מתכוונים להגיע באיזשהו שלב. מה שברור הוא שרוב אוכלוסיית העולם נפגעת יום יום, עכשיו, תוך כדי שאנחנו מדברים פה, מאלימות מינית
התשובות נעות מסורתית בעיקר סביב ההתחממות הגלובלית, אבדן המים, יחס לבעלי חיים ולנשים, דיכאון, כלכלה הרסנית וצריכה הרסנית.
תוך שאני מנסה לזקק לעצמי מהי התשובה הנכונה ביותר עבורי, כמי שמעורבת קלות בנושאים כלכליים ואקולוגיים, אני נחשפת לשאלה חוזרת מצד קרובים, רחוקים ואנשים שאיני מכירה. מה נהיה לך עם כל הקטע של האונס ותרבות האונס וכל השטויות האלה? הם מקשים. מה נתקעת לכתוב על זה כל כך הרבה? חסרים נושאים? אין לך רעיונות? העדינים פחות זורקים לי: כמה גברים כבר סירסת היום?
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסטטיסטיקה משרתת את תרבות האונס
כדרכן של שאלות, השאלה מעידה קודם כל על השואלים. ייתכן למשל, שהגיעו ממציאות מקבילה בה לא כל אשה מותקפת מינית במהלך חייה, בלפחות אחת ממיליוני הדרכים היצירתיות שהמציאו האנסים, התוקפים והמטרידים, ולא חיה בפחד שתישפט על תקיפתה, באחת מאינספור הדרכים היצירתיות שהמציאו עוזריהם.
על פי הסטטיסטיקה הישראלית, אגב, מותקפת רק כל אשה שלישית. השאר סתם מוטרדות. כלומר אם רק לא קודמת בעבודה על בסיס חוסר התעניינות מינית בבוס, משמע לא הותקפת ונפלת מחוץ לסטטיסטיקה. אם מעירים לך הערות סקסיסטיות ומשפילות בלימודים או בבית, ברמה שבא לך להיעלם מהעולם, שוב, לא הותקפת ותירגעי. אם מישהו רדף אחרייך שלושה רחובות והצלחת לברוח, נסי לא לפתח צלקת או חרדה מלצאת מהבית, אחרי הכל את בת המזל שלא הותקפה סטטיסטית.
חושבת שהותקפת מינית בילדותך אבל לא זוכרת פרטים, רק ריק גדול, חלומות ביעותים, חיים נטולי תפקוד, מלאי פחד ממיניות והפרעת אכילה מסוכנת? כנראה שאת משוגעת, אבל בפירוש לא נכנסת בסטטיסטיקה של המותקפות, תודה לאל. מקסימום תממני לעצמך טיפול פסיכולוגי שייתן לך פרופורציות. תלוי במטפל/ת כמובן, שהרי מדובר בהימור שאולי יסייע לך לשנות את גורלך, אך הביזנס כל כך פרוץ, כך שייתכן שתותקפי גם שם, וייתכן שתקבלי פרופורציות מעווותות או השטחת הנושא במסווה של תמיכה.
החוק מעניק הגנה רק למראית עין
גם הפסיכולוגיה - כמו כל מומחיות אחרת בשמה חתמו בשבוע שעבר 47 "מומחים" על התנגדות לפסק הדין בעניין האב האנס, שחלומות בתו יחד עם עדויות ופרופיל קלאסי שלה כנפגעת גילוי עריות הביאו להרשעתו – היא חלק מאותן פרקטיקות של מנהלי העולם, שבנויות מלאכת מחשבת להיראות כהגנה עלייך, אך ברגעי האמת, כשאותם מנהלים עצמם עלולים לאבד עבור עצמם ושאר גברי העולם, את הפריווילגיה לאלימות מינית, לפתע הופכים החוק, המשטרה, הפסיכולוגיה ושאר המוסדות המיטיבים, לסוכני אלימות נגדך.
לדוגמה, הודעת במשטרה שהתוקף שלך שב לעקוב אחרייך וליצור איתך קשר, תישאלי שוב ושוב, אם לא את היא שיצרה עמו את הקשר, ולבסוף תוזמני לעימות. כן, גם עם עם אנס מורשע שישב בכלא. שמעתם פעם על מישהו שפרצו לו לבית והוזמן לעימות? על מישהו שהפורץ המורשע מאיים עליו שנית והוזמן לעימות מולו?
לחילופין, הגעת להרשעה של אביך האנס, אחרי 20 שנות עינוי, אמינותך תקועקע ע"י שלל עיתונאים מפוקפקים, המזילים דמעה על האבנס. והשיא - 47 מומחים מאליטת ה"איך העולם מתנהל", יאבחנו מדעית איך הזיכרון בנוי, ועד אז אנא המתיני בלי להפריע לסדר הקיים, אם צריך להיאנס, היאנסי. מבחינתם את יכולה גם להתאבד עם הדיסוסיאציות הקשות שלך, אולי עדיף אפילו.
בקרב המתשאלים אותי לגבי כוונותיי בכתיבה על האונס, ושאיפות הסירוס שלי, קיימת גם הקבוצה של המכלילים בטעות אונס כקטגוריה של מיניות. זה בלבול שקל לחטוא בו, בעולם שבו נשים הן סחורה ושההתייחסויות לאונס בתקשורת ובשאר התעשיות התומכות שלו מסרסרות, ועד מערכות החינוך, מניצול קטינות ועד אופנה, הוליווד, ערוץ 2, פורנו, הן כאל נגזרת מלהיבה של מיניות. הרי היא בסה"כ קיימה יחסי מין עם 15 נערים, אני ממש יכולה לדמיין את הסרטון המרגש עף ברשת. או עם אביה, וההם ששכבו עם צעירה שבילתה עמם, עם דיילת שליוו למלון. זה הכל פאן, פאן, פאן. אלא אם את כבדה. הפעם היחידה שאת עלולה באמת להיאנס בברוטליות, ועוד להגיע לתמימות דעים על כך עם התקשורת וגורמי החוק? כשהאנס הנו פליט או שב"ח. וגם זה, רק אם את לא שמאלנית שמסתובבת ברגיל עם כאלה אנשים.
בהינתן שני האפשרויות שמנינו, הגעה מחוץ לכדור הארץ, או ראייה של דיווחי אונס כהרחבה מפרגנת של צריכת הפורנו האישית, חיפשתי אפשרות שלישית לגבי מניעי השואלים אותי את מי סירסתי היום, במקום לשאול את עצמם את מי הטרידו היום, איזו תקיפה לא מנעו, או לאיזה עולם אנחנו מגדלים את בנותינו. והאפשרות הזאת היא כמובן שמוחם נאכל בידי טרמיטים מסוכנים.
למה אני מתעסקת בזה?
ההתנגשות בין השאלות שאני שואלת את העולם, לאלה שהוא שואל אותי, הולידה את התשובות שלי לעצמי:
1) האונס הוא הנושא האקוטי בעינייי
2) תוכניות מערכתיות לטפל בדבר הזה אין, לא ברמה הארצית ולא הגלובלית. גם אנחנו בדיוק עסוקים בעצירת האבולה בכמה אלפים, לוחמה מקומית בכל פינה, וארגון כנסים עולמיים בהם נטחן מים על המים, קריסה כלכלית רבת מוקדים. למי יש זמן לטפל באסון שמנהל את חייהם של כולה כ-5 מיליארד בני אדם (לפחות), שרובן המכריע נשים? בטח לא למי שהאסון הזה מיתרגם לעליונות סוציואקונומית נצחית שלו, ולפריווילגיה לסחור בגופו של אדם אחר, או להשתמש בו, רק ככה למקרה שיום אחד ישתגע וזה מה שיבוא לו.
3) כרגע הבליח לכם הנושא לרגע, בעמוד הראשון של העתון שלכם, ובאופן שלא חוגג ומאדיר את התקיפה המינית כחוויה נחשקת. זה לא המון, אבל זה באמת די נדיר, ולכן אני ממשיכה לכתוב על האונס. כי גם אם היתה רק אחת מתוך 3 נפגעת, כמו בסטטיסטיקות הכי יבשות, כמה נשים אתם מכירים ביומיום שלכם? 3? יותר? כמה מהן נושאות עמן צלקת מוגלתית ותחושת סכנה? כמה נשים מתוך ה-3 הן אתן?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם