החזירות שלנו יוצרת את יוקר המחיה
לוחמי הצדק החברתי מניפים את אגרופיהם הזועמים כלפי הגורמים הלא נכונים. הם אמורים לצעוק עלי, עליך ולמעשה גם על עצמם. כולנו, גם בעלי ההון וגם בעלי הבית רוצים עוד, רוצים יותר, רוצים את הדשא של השכן וגם את האוטו החדש שחונה לידו
בשבועות האחרונים המחאה החברתית שוב מרימה את ראשה היפה, זועקת לצדק, לשוויון וגם למילקי בזול (ראבאק כמה משלמים פה בשביל קצת שוקולד וקצפת שימתיקו את המציאות המרה לדקותיים). בינתיים במשרדו, שר האוצר זע בכסאו באי נוחות ומנסה להבין מאיפה הוא מגרד עוד מליארד כדי לשלם על גבינה צהובה מסובסדת / סל תרופות מורחב / עובדי דואר עמוסים / נכים מסכנים / ניצולי שואה עניים / העובדים הסוציאלים / הגרעון הלאומי / הרופאים / האחיות / עובדי הרכבת / הסופרים / השחקנים / אחר, בעוד שונאינו חופרים לנו תחת גדרות התיל מנהרות שמסתיימות כרגיל בקופת המדינה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאז שאני ילד אני מדמיין לי שאפשר לפתור את בעיית הפקקים בתנאי שכולם, בתאום מושלם, פשוט ישימו גז ויסעו יותר מהר. בשבועות האחרונים אני לוקה באותה פנטזייה ילדותית, ומדמיין איך לפתור את יוקר המחייה. "שימו לב, עכשיו כולם להוריד מחירים, מוכנים? שלוש-ארבע ו...! "
אבל גם הפעם זה לא יצליח, כי בפקק תמיד יש את זה שיהסס לרגע, שייתעכב לשנייה בזינוק ומיד יגרום להאטה מקומית, שתגרום מיד להאטה כללית ותוך זמן קצר הפקק ישוב ויזחל. גם במערכת הכלכלית הדמיונית שלי, אני יודע שמספיק שאחד יהסס ויגיד "הי, אני לא מאמין שכולם באמת יורידו, וגם אם כן, הרי אני במצוקה כלכלית, אני לא יכול להרשות לעצמי להוריד, אני משאיר את המחיר הישן, אני עובד קשה, מגיע לי". ואז גם הלקוח שלו לא יוריד מחיר, והלקוח שלו... וכמו במערכון הישן של שי ודרור, החשמלאי דופק מחיר לרופא השיניים בזמן שהוא נאלץ לשלם הון לבעל הבית שלו - המוסכניק, שבעצמו עומד לשלם מחיר מופקע לרופא השיניים...
הפתרון שלנו הוא לא בפיקוח על מחיר טיפולי השיניים, לא בסובסידיה ממשלתית על מחירי היופלה וגם לא בפתיחת עשר חברות סלולאר או עשרים נמלי-ים אשר לכאורה "ייתחרו" בשניים-שלושה שכבר קיימים (אבל למעשה סתם ייחרבו לנו עוד שטחים פתוחים לאורך הים). כל בעל בסטה יודע שאם הוא יוריד פתאום את המחיר דרסטית, מישהו כבר יוריד לו את הבסטה וכל מי שמבטיח לנו היום גלידה בעשרה שקלים יודע שמחר זה יהיה 11 ומחרתיים 12, כי המציאות קשה, וכי לאט לאט הוא יכול להעלות מחירים ולעשוק "בקטנה" את הציבור, כי בסוף אנחנו הרי משלמים וכי בסוף גם הוא לכוד במעגל הקסמים ומשלם לסופרמרקט, לחברת הדלק, לחנות חומרי הבניין הקרובה שמוכרת לו כל בורג בשקל ("בקטנה") או לעירייה שלוקחת ממנו ארנונה מופרכת על חנות זעירה בכיכר הראשית.
חסרים לנו ערכים של צניעות
למעשה, כך הבנתי פתאום, הפתרון ליוקר המחייה הוא לא כלכלי, אלא מוסרי וחינוכי. ולומר את האמת, אני לא אופטימי במיוחד, גם לא לגבי אלו שמחפשים עתיד זול יותר בארץ אחרת. הסיבה שיוקר המחייה עלה דווקא בדור הזה ולא בכל הדורות הקודמים הוא שאנחנו דור אגואיסטי וחומרני כפי שכנראה לא היה פה מאז שירדנו מהעצים. החזירות האנושית הגיעה כבר למימדים מבהילים והיד עוד נטויה.
נראה שהמוחים ברחובות
האשמה היא של כולנו. מה שחסר לנו זה לא כסף אלא ערכים. ערכים של צניעות, של נדיבות, של אהבת הזולת במקום לראות בזולת פוטנציאל כלכלי. כמעט וכתבתי פה את הקלישאה "הסתפקות במועט" אבל לא, אין צורך להסתגף באיזו מערה נזירית, יש שפע שמספיק לכולם, אם נסתפק במה שאנחנו באמת צריכים. רק שאנחנו לא. אנחנו דור ה"עוד" שחושב רק על עצמו ומעלה את המחיר בעוד שקל קטן ועוד שקל קטן בזמן שהוא מספר לעצמו שזה בסדר, כי כולם מעלים, כי אין ברירה וכי עמוק בפנים, הוא לא סומך על בני הדור שלו ובצדק. הוא לא מאמין שמישהו יוריד את המחיר כשיצעקו "שלוש-ארבע ו...!". גם אני לא מאמין בזה, ככה שאני לא יוצא לרחובות עם שלטים, אני מסתכל על עצמי ושואל איפה אני חזיר. תנסו גם, אולי לא צריך קוסמים בשביל לצאת ממעגל קסמים...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם