אלו המחרימים את ישראל לא באמת שונאים אותה
רוב האנשים שמחרימים את ישראל ומפגינים נגדה אינם אנטישמים אלא עדר מוסת, עפיפונים אידיאולוגיים. באמצעות הרשת אפשר לנווט את אנרגיית המחאה שלהם נגד המדינות הרעות באמת
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הוא עמד שם עם טפסי החתמה והסביר לכל סטודנט שעבר שם את משנתו, שהייתה פחות או יותר "כן לשלום, לא לאלימות, דו-קיום, צריך לדבר עם דעאש, ואובמה ממש לא בסדר על שהוא נלחם בהם במקום לדבר איתם". אם לקורא כלשהו זה נשמע מוכר, הרי שזה על אחריותו האישית בלבד.
למרבה התדהמה, הבחור אסף חתימה אחת - ואז עוד אחת ועוד אחת. אנשים הצטרפו, חתמו והמשיכו לדרכם. הניסוי הצליח - או נכשל, תלוי איך מסתכלים על זה. בלב ארה"ב, בקרב אוכלוסייה צעירה, מחוברת ומשכילה, התגלו בעצם תומכי דעאש.
או שלא.
בעצם התגלו שם האידיוטים השימושיים החדשים. בניגוד לאידיוט השימושי המוכר, שנמצא במחנה אחד ועוזר למחנה האחר, אלו החדשים לא שייכים לשום מחנה. הם עפיפונים אידיאולוגיים ומשייטים להם עד למקום שאליו סוחפת אותם הרוח.
חשבתי על כך כשראיתי את חנויות המרכולים בבריטניה או באיזה עיירה נידחת בשווייץ, כשמחוץ להן עומדים שני אנשים עם שלטים שעליהם כתוב "החרימו את ישראל". מהיכן הם הגיעו? איך מכל הרשע בעולם דווקא ישראל היא הכובשת, סמל האפרטהייד, הרוצחת והשטן? האם הם בכלל מסוגלים להצביע על מיקומה של ישראל במפה? מדוע רק אנחנו מעניינים אותם? כדי להשיב על כך צריך להיכנס לעולמם של העפיפונים האידיאולוגיים הללו, וכשנכנסים אליו יש הרבה מקום - כי הוא ריק.
ההסברה הישראלית בשנים האחרונות - הרשמית והלא רשמית - מנסה להשיב לטענות נגד מדינת ישראל בשלל כלים מסורתיים, גם אם אינטליגנטיים. טענה ותגובה, טענה ותגובה. מה שמשותף לכולם הוא ההתגוננות: אנחנו לא מדינת אפרטהייד, אנחנו לא רוצחים, אנחנו לא מכינים מצות מדם של ילדים נוצרים. במקביל ישנו ניסיון האדרה: ישראל היא מדינת חדשנות, יה פה שמש וים, היא יצרנית של טפטפות וזוכי נובל.
זה בסדר, זה חשוב, אבל זה לא מספיק ובעיקר לא רלוונטי כשזה נוגע לעפיפונים האידיאולוגיים, שמחפשים משב של רוח. כשהוא בא ממזרח הם יעופו מערבה, אם הוא יבוא ממערב הם יעופו מזרחה. במילים אחרות אפשר לומר שמסביבנו ישנן מדינות רבות החיות בבית מזכוכית ובכל זאת מיידות בנו סלעים; אלו מדינות התומכות בטרור ומממנות אותו בגלוי, מדינות הטובחות בילדים, שסוקלות הומוסקסואלים; מדינות שבהן אסור לנשים לנהוג, מדינות שבהן מבצעים מילת נשים, מדינות שמשתמשות בגז רעיל. הרשימה לא נגמרת בכך.
למרבה הפלא מעולם לא הושמעה קריאה להחרים אותן - אף לא אחת מהן. פה ושם, במסגרת פעילות מדינית רשמית, ננקטו "סנקציות של האו"ם" נגד מדינות המפרות זכויות אדם, אבל סנקציות זה נשק לחלשים. העולם האמיתי נמצא היום מחוץ למסדרונות הדיפלומטיה, ברחבי הרשת. דוגמה לכך הוא דעאש, שהפך להיות להיט ויראלי ברשת האינטרנט עד שנשיא ארה"ב הגדיר אותו כסוגיה חשובה יותר מאיראן.
העפיפונים האידיאולוגיים מעולם לא נקראו לבוא חשבון עם מדינות הפוגעות באמת בזכויות אדם ולהחרים את תוצרתן. עם זאת, כשתבוא למשל קריאה "החרימו את סוריה" בסופר קטן בצרפת או בשלל דרכים ברשת, כשחברות הסוחרות עם מקבילותיהן שמגיעות ממדינות הפוגעות בזכויות אדם יקבלו רמזים ברורים מצרכנים בעולם - המאזן עשוי להשתנות. כשהעפיפונים ישמעו על חמש מדינות שצריך להחרים
בישראל ובעולם היהודי יש מי שיכול להרים את הכפפה הזאת, יש מי שמוציא משאבים רבים על סיוע לישראל. כדאי שתהיה לפניו גם זווית נוספת, אפשרות חדשה, זירה ריקה שיכולה להוות שינוי אסטרטגי. יש מומחי רשת ואנשים בבתים בכל העולם שרוצים לעזור לישראל. כל שצריך הוא להפעיל אותם. יש כלים לעשות את זה. "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך" מהווה המלצה פרטית, אך זאת גם יכולה להיות תובנה של מדינה תאבת חיים, שרוצה לנשום. העפיפונים האידיאולוגיים הללו רק מחכים שנתחיל לעשות רוח.
משה קלוגהפט הוא יועץ אסטרטגי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם