השיבו לנו, הירושלמים, את העתיד שלנו
ארוכות ליקקה העיר שלנו את פצעי האינתיפאדה השנייה על פיגועיה הרבים, שנגעו בכל אחד מאתנו. נעמדנו שוב על הרגליים, אך אסור לתת לירושלים ליפול שוב
עד היום אני קופצת מכל רעש סירנה ברחוב, קופצת ומיד סופרת אותן בלב, הרי אני יודעת ששלוש סירנות ברצף יכולות כבר לספר לי את סיפור העלילה. כניסה מהירה לאתרי החדשות או זיפזופ מהיר בערוצי הטלווזיה, ואז הטלפונים המודאגים, אמא ואז אבא, ההודעות בקבוצות הוואטסאפ ומעט מאוחר יותר, החזרה לשגרה.
הזיכרונות מימי האינתיפאדה השנייה מיד כבר שם. הרי הם לא באמת עזבו מעולם, הם נשארו בי ובכולנו ומלווים אותנו עד היום. בעלייה לאוטובוס ובחיפוש אחרי האיש המוזר עם התיק הגדול והמעיל בקיץ, בטיול קצר בשוק או במרכז העיר. כולם מזכירים לנו, הירושלמים, את מה שאי אפשר באמת לשכוח, את האימה ואת הפחד של אותה התקופה, את הנעורים שאיבדנו, את ה"שגרה" שהתרגלנו אליה, את המציאות הלא נורמלית שהפכה לנורמלית לחלוטין.
ימי האינתיפאדה השנייה השאירו בנו חותם גדול, אלו היו ימים קשים שהפכו אותנו לדור ללא פחד, דור שמבין כי הכל יכול לקרות וזה יכול היה גם להיות כל אחד מאיתנו. כל ירושלמי הנקלע לשיחה קצרה על התקופה מספר מיד את הסיפור שלו, איך חמק במזל מהפיגוע ליד הבית, איך במקרה נעדר באותו היום מהאזור שתמיד היה מסתובב בו או איך כמעט ועלה על האוטובוס שהתפוצץ חמש דקות אחרי.
איבדנו אז את היקר לנו מכל, חברים, מכרים, וקרובי משפחה. איבדנו אז את עצמנו, תחת האימה ותחושת חוסר הביטחון. כל אחד מכיר מישהו, שמכיר מישהו, שהצטרף אז למשפחת השכול.
ירושלים הפכה לשדה הקרב הקשה ביותר באותה המערכה, והיא גם זו שהכי התקשתה להתאושש ממנה. היא הייתה מפורקת נפשית וכלכלית, ורק עבודה קשה והארוכה הצליחה לחבר אותה מחדש. חלק אחרי חלק, צעד אחרי צעד, עשר שנים חלפו עד שהיא התאוששה.
היום ירושלים היא עיר תוססת, אטרקטיבית ומזמינה בעבור אלפי צעירים שמגעים ללמוד כאן בכל שנה. רק אתמול נפתחה שנת הלימודים האקדמית בירושלים עם מעל ל- 40,000 סטודנטים חדשים. אירועי תרבות מגוונים מתרחשים כאן כל הזמן ובכל מקום ומאות אלפי תיירים וצעירים מרחבי הארץ והעולם מציפים את הרחובות.
שוק מחנה יהודה הפך ליעד האטרקטיבי בישראל, סצנת קולינריה מטורפת התפתחה כאן, הרובע היהודי והעיר העתיקה לצד רחוב יפו וממילא המשודרגים, מציגים בצורה המושלמת קידמה ומודרניזציה לצד שימור ההיסטוריה. החומס הכי טוב בארץ ב"לינא", מירוץ הפורמולה והרחבת טדי והארנה שרק נחנכו לאחרונה, הוכיחו לכולם שירושלים על המפה הבינלאומית גם בספורט.
אבל זו בדיוק אותה ירושלים שמככבת לאחרונה בכל מהדורות החדשות. ירושלים שמאז חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים גיל-עד שאער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל והרצח של הנער מוחמד אבו-חדיר, מתקשה לחזור לשגרה.
אירועי יידויי אבנים על הרכבת הקלה, הצתות ברחבי ירושלים, בקבוקי תבערה וגילויי אלימות פיזית ומילולית בין יהודים לערבים מתרחשים כאן כל הזמן.
הירושלמים מרגישים את ההתחממות הזאת גם בשיח, ביחסים המתפוררים בין מזרח העיר ומערבה, באמירות הקשות ברשתות החברתיות וברחובות, באירועים האחרונים ובפגיעה הקשה בתחושת הביטחון משני הצדדים.
כנבחרי ציבור, קראנו מעל כל במה אפשרית להחזרת השקט לעיר, התרענו על התחממות, על החשש הגדול, ועל המציאות העגומה שבה חיו תושבי ירושלים בחודשים האחרונים.
קראנו להתערבות ממשלתית משמעותית, להרחבת סמכויות השוטרים, להגברת הענישה כשלצידם גם קראנו להחזרת השיח על מתינות וסובלנות בקרב בני הנוער, התושבים והמנהיגים משני הצדדים.
קראנו להחזרת ירושלים לשפיות.
לצערנו, כמו תמיד, גם הפעם הגיעה ההתערבות מעט מידי ומאוחר מידי, אחרי הפיגוע בשבוע שעבר, אחרי מות התינוקת חיה זיסל ברון.
בימים האחרונים מוצפים כל הזמן אמצעי התקשורת בדיווחים על ההתפרעויות והפרות הסדר בירושלים. חברי כנסת ושרים מתרוצצים בין אולפן לאולפן ומגנים את גילויי האלימות מעל כל במה אפשרית, כולם כאחד קוראים להסדרת המצב ולהחזרת השקט לירושלים.
נדמה כי רק עכשיו
אנחנו חייבים להשיב את השקט לירושלים ואת השיח המתון למרכז הבמה בכל הערים המעורבות.
עלינו אזרחים, כוחות הביטחון ונבחרי ציבור כאחד, מוטלת האחריות לפעול, מיד, לפני שהכל יתפוצץ לנו בפנים, לפני הרצח הבא, של יהודים או ערבים, לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי.
אנחנו, תושבי ירושלים, היינו חבולים וכואבים מהאינתיפאדה השנייה זמן רב ואנחנו לא מוכנים לחזור אחורה. אנחנו דורשים להיות הדור האחרון של שנאה ואלימות, הדור האחרון שמכיר את המושג אינתיפדה. אנחנו רוצים לחיות במציאות אחרת ואנחנו רוצים את ירושלים שלנו חזרה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם