דוקר בלב: העלייה הראשונה שלי להר הבית
העיתונאית הגרמנייה הבינה את המצב לאשורו. "דיס איז קרייזי", היא אמרה. "האם אתה מפחד?" שאלה. זה לא היה פחד. זה היה שילוב נורא בין זעם ותסכול
דקות ספורות לפני שהשער נפתח, הבחינה מישהי נוספת בייחודי. בחורה בלונדינית, זרה למראה, בחנה אותי, דוגמת אותי מכף רגל ועד ראש. "היי", היא אמרה לי. היא הציגה את עצמה בתור עיתונאית גרמנייה, שעושה כתבה על הר הבית. "המתיחות בשבועות האחרונים", כך סיפרה, "גרמו לי לרצות לבוא הנה".
דיברנו ממושכות על המתיחות עם הערבים בהר הבית, על כך שהגורם למתיחות הזו הוא הצד השני. על כך שהערבים מרגישים מאוימים מהיהודים בהר, ובעיקר על כך שבכל נקודה בה ניתן היה לבחון את המצב – מדינת ישראל העדיפה שלא לשנות אותו. היא שאלה אותי על המשטרה. "מה אתה מצפה שיהיה?", תהתה בקול. "תראי, זו הפעם הראשונה שאני עולה, אבל אני חושב שהמשטרה בטח תעצור אותי, או תתייחס אליי אחרת".
הכול היה בסדר, עד שהשוטרים ראו אותי, או אולי בעצם את הכיפה שעל ראשי. "חכה בצד", הורו לי. "תביא תעודת זהות", פקדו. "אתה לא יכול להיכנס לכאן עם התיק הזה". וכשהשארתי את התיק בחוץ הם אמרו, "חכה לליווי". לאורך כל הזמן הזה, העיתונאית הגרמנייה התלוותה אליי ואני נאלץ להסביר.
התדריך המשטרתי נשמע כמו ציוויי ההלכה עבור דתל"שים. הכול איסורים. "אסור להתפלל, אסור ללחוש, אסור להרים שום דבר, אסור לגעת בשום דבר, אסור להשתחוות, אסור להגיב".
מי ריבון בהר? ראש הממשלה הפלסטיני בהר הבית
צילום: AFP
זה לקח אולי דקה, מרגע שהתחלנו את הסיבוב על ההר. הערבים, ובעיקר הערביות, שראו אותנו מרחוק לא חיכו יותר מדי. אללה אכבר אללה אכבר אללה אכבר, קראו בקולי קולות. ניסיתי לשמור על ראש צלול, הר הבית בכל זאת. ניסיתי לשאת בליבי תפילה, להודות לבורא על 25 השנים שעברתי עד כה, על המשפחה שלי, על המתנות שנתן לי.
השוטרים האיצו בנו. "יש לכם עד שתיים וחצי", הם דחקו. "אני לא רוצה להעיר לכם שוב", אמר זה שהיה מקדימה. הסיבוב נמשך. הראש החל להתרגל למקום שפעם היה, ואיננו עוד. אם ציפיתי לגלות קדושה או טהרה בהר הבית, לא מצאתי. מצאתי דבר אחר, הפוך ממנו. טומאה. טומאה של ממש, טומאה אמיתית. הערבים ביזו אותנו בכל צעד שעשינו.
"רק גנבים באים עם שומרים," צעק עלינו ערבי אחד. "נראה אתכם באים לפה בלי שמירה!" הוא אמר. ההשפלה נמשכה לאורך כל הדרך. הגרמנייה הבינה את המצב לאשורו. "דיס איז קרייזי", היא אמרה. "האם אתה מפחד?" שאלה. זה לא היה פחד. זה היה שילוב נורא בין זעם ותסכול. זעם עלינו, שלא הצלחנו לכונן את הריבונות שלנו שם, ותסכול שהגיע
העיתונאית הגרמנייה שאלה אותי שוב, בסוף הסיור הקצר על ההר, איך הרגשתי, איך אני מסכם את הביקור ואיך הוא עמד בציפיות שלי. זו הייתה היכרות עם משהו שלא חשבתי שארגיש אי פעם. "באתי להר הבית בתקווה לפגוש קדושה, במקום – פגשתי טומאה", אמרתי.
הם טימאו את היכלך, היה כל מה שיכולתי לחשוב. מי זה הם, לא ידעתי לומר בדיוק. האם היו אלו הנשים והגברים ששהו במעגלים וקראו את קריאותיהם אלינו? האם היה זה הערבי המבוגר שצעק עלינו "החוצה! החוצה!"? אולי דווקא המשטרה שמקבלת את המצב כפי שהוא? אולי זו הממשלה, שראשה מתעקש לשמר את הסטטוס קוו, כאילו יש בו משהו טוב ליהודים?
אין לי מושג מי ריבון על הר הבית, אבל זה בטח לא מדינת ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם