ירידי דירות: אחלה חוויה, בית לא ייצא לכם מזה
רחוק־רחוק, מעבר להרי השיש, שוכן מקום שבו כל המשפחות בלונדיניות, כל הבניינים מוקפים בדשא, ואשקלון נמצאת רק שלוש דקות מתל־אביב. נשאר רק העניין הפעוט ההוא של הכסף
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני זוכר איך הייתי מחכה למכונות המתכת הענקיות עם האורות הצבעוניים, וגם איך פחדתי פחד מוות לעלות על המתקנים אבל עליתי בכל זאת, כי זה מה שחסר לאחד הילדים הכי נמוכים בכיתה - שיידעו שהוא גם פחדן. העורף שלי לא היה עומד בזה. אז הייתי עולה עם חברים למתקן, משחק אותה הכי אמיץ בעולם, ובפנים הייתי מתחנן ליושב במרומים שישמור על חיי, ושאם אפשר, בלי קשר, שיזרז את כל העניין הזה של לגבוה.
השבוע, בערך עשרים שנה מאוחר יותר, חזרה אליי אותה התחושה. אמנם בעניין הגובה חל שיפור (1.81 מ'), אבל הבעתה שאחזה בי כששירן, העונה לשם אשתי, אמרה לי "מאמי, בא לך שנקפוץ ליריד דירות ביום שישי?" - שקולה לזו שאחזה בי בספינת הפיראטים של שנות ה־90 בעפולה. לא היה שום מצב שאני מסכים ללכת, אבל היא התעקשה. אז נעמדתי בדרמטיות שאתם כבר מכירים, הבטתי בה במבט שלא משתמע לשתי פנים, והסכמתי.
שישי בבוקר, שני אנשים שיודעים שאין באפשרותם לרכוש כרגע דירה יוצאים לכיוון יריד שכל מטרתו היא למכור להם דירה. אחרי נסיעה קצרה במונית שהרחיקה אותנו 50 שקלים נוספים מדירה משלנו, אנחנו מגיעים לגני התערוכה.
כבר כשאנחנו מתקרבים לכניסה אני מגלה שהתערוכה היא לא של דירות, אלא של זוגות צעירים עם מבט מיואש בעיניים. אנחנו מפלסים את דרכנו אל דוכן הכניסה. דיילת נחמדה שואלת לשמי, ואני עונה לה: "יותם אין־לי־כסף־לקנות־דירה אבל אשתי רצתה שנבוא אז באתי". היא עונה לי שאין כזה ברשימות. אני מציע שתבדוק "יותם זמרי". היא מוצאת, נותנת לנו ספר שמפרט מגוון ענק של פרויקטים שאין לנו סיכוי לקנות, אנחנו מודים לה ונכנסים לאולם הכנס.
כפרסומאי, אני יודע שאין בעולם תחום חסר יצירתיות יותר מאשר נתינת שמות לפרויקטים למגורים: "סביוני אשקלון", "פתח־תקווה HEIGHTS", גני־תקווה וילג'", באר שבע TOP". הכול נשמע אותו דבר, מרגיש אותו דבר, יקר מדי אותו דבר.
אבל מה שצד את עיניי מיד כשנכנסנו היה מכנה משותף אחר לכל הפרויקטים: המון תמונות של אשכנזים ודשא. כן, מה ששמעתם. משום מה אנשי השיווק של החברות השונות מאמינים שמשפחות עם לוק אירופי בשילוב מדשאה רחבת ידיים, מוכרות יותר דירות.
התחלנו להסתובב בין הדוכנים בתקווה למצוא פרויקט שעונה לצרכים שלנו. כלומר, כזה שמחלק דירות לאנשים שממש־ממש רוצים דירה. מה שאני אוהב באנשי שיווק נדל"ן זו היכולת שלהם לשקר לך בפנים, לזהות מתי הרגע המדויק שבו הבחנת שהם משקרים לך בפנים, ולהמשיך לשקר לך בצורה אגרסיבית יותר.
בתוך זמן קצר שמעתי שראש־העין נמצאת במרחק רבע שעה נסיעה מתל־אביב, שערד היא הדבר הבא בישראל, שממש לא משעמם בגני־תקווה, ושבשנים האחרונות לא מעט אנשים מאזור קיסריה בוחרים לעבור לחדרה. בקיצור, חוץ מנוף לים בירושלים, הבטיחו לי הכול.
המשכנו לעבור לנו בין דוכני החלומות המנופצים, ונעצרנו ליד אחד שמציע פרויקט נחמד, ביישוב שנמצא על התפר שבין המעגל השישי של תל־אביב למעגל השביעי. ביקשנו לברר כמה פרטים, אבל כל שולחנות הנציגים היו תפוסים. ניגשנו לבחורה עם האיפור הכבד ביותר בסביבה, מה שהצביע על בכירותה, ושאלנו עם מי עלינו לדבר כדי לקבל פרטים. היא הצביעה לכיוונו של נציג הנושא את התג "דודי".
חיכינו בסבלנות, כי דודי היה באמצע שיחה עם זוג צעיר. לצד הזוג עמדו, כמו בזירת אִגרוף נדל"נית, שתי נשים מבוגרות שהיו ככל הנראה האימהות. בעוד הצעירים יושבים מולו מבוהלים, ניהל דודי קרב מרשים מול מתקפותיהן של השתיים. הן דרשו את הדירה עם המרפסת הגדולה בקומה השביעית, במחיר של הדירה עם המרפסת הקטנה בקומה השלישית.
דודי לא מצמץ לרגע והודיע קבל עם ונדל"ן שאין לו אפשרות לתת להן את מבוקשן. לאחר ארבעה סיבובים של התמודדות שקולה יחסית, ברגע קטן של חוסר ריכוז, חטף הנציג את הנוק־אאוט: שתי הנשים קמו יחד מהשולחן בתיאום מושלם ובבוז מוחלט. דודי לא ראה את זה מגיע, הזוג הצעיר נשאר לשבת בלי להבין מה מתרחש, ובינתיים האימהות כבר התרחקו מהדוכן וצעקו מרחוק: "אתה עוד תצטער על זה".
הבנו שזה לא הרגע לבזבז את זמנו של דודי. הוא מותש, מובס ועייף. החלטנו להתרחק קצת מההמולה ולעבור לזירת הכורסאות שחיכתה בקצה הרחוק של האולם, מעבר להרי השיש. קנינו קפה בדוכן סמוך, גנבנו שתי עוגיות מדוכן שהציע דירות יוקרה ועוגיות, והתחלנו להתקדם. אם לא תהיה לנו דירה, לפחות נשיג כורסה.
שם, רחוק ־ רחוק, היכן שהרעש נגמר והשממה מתחילה, נתקלנו בדוכן הבודד ביותר באזור: "יישוב הנגב" נכתב שם. דוכן קטן ועלוב, בלי עוגיות, בלי שמות מפוצצים כמו TOP ו־ HEIGHTS, רק בחורה צעירה ומנומנמת עם סנדלים ודפי A4 שנראו כאילו הודפסו במדפסת ביתית. בלי ברושורים מלוקקים, בלי תוכניות דירה מפונפנות, ובעיקר בלי אנשים. דוכן בודד ושומם, שאילו זכה בן־גוריון לראותו הוא היה לא רק עומד על הראש, אלא גם דופק אותו ברצפה.
ניגשתי אל הבחורה והצעתי לה את אחת מהעוגיות שפילחנו מדוכן היוקרה. היא סירבה בנימוס ולחשה לעברי: "חלץ אותי מכאן, בודד פה, וקר". הבטתי בה בחמלה והשארתי אותה שם. אל תסתכלו עליי ככה, אתם הייתם עושים אותו דבר.
לאחר ישיבה קצרצרה על כורסה מפנקת החלטנו שירן ואני לעשות סיבוב קצר ואחרון במתחם, לפני שנחזור אל דירתנו השכורה, האהובה והיקרה להחריד. צעדנו לנו שוב במבוך ההצעות הלא־רלוונטיות,
בדרך החוצה עברנו ליד דוכן שמציע דירות בעפולה. בחור מרשים פחות מדודי שלנו ניגש אלינו והציע לנו לשמוע פרטים. סיפרתי לו שאני עפולאי במקור, מה שעלול להקשות עליו לשקר לי. הוא העריך את הכנות, הבין שיהיה לו קל יותר לספר למישהו אחר שעפולה שוכנת רק 38 דקות מתל־אביב, ושחרר אותנו לדרכנו. בלי בית אמנם, אבל סוף־סוף בדרך הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם