על ישן וחדש במלחמות הגנרלים
לראשונה בתולדות יחסי השב"כ והתקשורת, לא היו אלה "לשעברים" שהעלו טענות בפומבי, אלא בכירים ואנשי שב"כ פעילים שנשאבו לקלחת. לא זה מקומם ולא זה תפקידם
ראש השב"כ אישר לאנשי שב"כ בפועל להתראיין לתוכנית, והם טענו כי השב"כ התריע על צוק איתן כשהיה מעבר לפינה. הרמטכ"ל גנץ לא נותר חייב למשך זמן רב והעביר לראש הממשלה מכתב, ש"מצא את דרכו לתקשורת", ובו הוא כותב כי "שיתוף הפעולה של השב"כ עם תוכנית הטלוויזיה, המאדיר את הארגון תוך הכפשת הדרג המדיני, הוא שבר מוסרי ואתי". בינתיים פרסם ראש השב"כ הבהרה לפיה ידיעות שהופצו על-ידי שב"כ הצביעו על תחילת היערכות ואמונים של החמאס לקראת "עימות אפשרי עם ישראל" וכי לא נטען על-ידי מי מהמרואיינים כי השב"כ העביר התרעה למלחמה ביולי.
לאלה השרויים בזעזוע עמוק משבירת כללי המשחק של ראש השב"כ והרמטכ"ל, אני ממליצה לבקר בתחנות אחרות בהיסטוריה של מדינת ישראל. מחלוקות בין ראשי מערכת הביטחון, שזלגו לעיתים קרובות אף למלחמות אגו, לא נולדו אתמול. אף ההיבט התקשורתי של מאבקים מעין אלו אינו חסר תקדים. ב-1997, לאחר ניסיון החיסול הכושל בחאלד משעל, התנגחו ראשי המערכות אלו באלו, תוך הסרת הכפפות, כאשר ראש המוסד דני יתום טען בתוקף כי המבצע נדון בוועדת התיאום בין ראשי שירותי המודיעין (ור"ש) ואילו ראשי אמ"ן וגורמים אחרים במערכת הביטחון טענו שלהד"ם, ושלא היה זה כי אם שיח כללי ולא קונקרטי על יעדים לחיסול. שנתיים קודם, סביב ועדת שמגר ב-1995, ניטש מאבק תקשורתי מכוער בין השב"כ למשטרה על האחריות למחדל האבטחתי שהוביל לרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. האדרת אולי השתנתה ללא הכר והביטוי הבולט ביותר לכך הוא השתנותה של התקשורת, אך הגברת, הבה נודה, די דומה.
אני גם מציעה לכולנו לא להיתמם. תוכן דבריהם של אנשי השב"כ בתוכנית של דיין היה בסופו של דבר מתגלגל לציבור הרחב. בדרך כזו או אחרת, באמצעות "מקורב" או "בכיר", הדלפה מוועדת החוץ והביטחון, בימת הכנסת או שיחה פרטית בין פוליטיקאי לאחד מראשי מערכות הביטחון, היינו לומדים על חוסר הנחת של ראש השב"כ מרמת התיאום עם הצבא סביב "צוק איתן".
לכן, גם מהבחינה הזו החדשות של היום אינן באמת חדשות מסעירות. ובכל- זאת, יש כאן חידוש, חידוש בעייתי שכדאי לתת עליו את הדעת. לראשונה בתולדות יחסי השב"כ והתקשורת, לא היו אלה "לשעברים" שהעלו את הטענות בפומבי, לא היו אלה "מקורבים", או פוליטיקאים ששימשו פה לצד זה או לצד אחר. היו אלה בכירים ואנשי שב"כ פעילים, שלמעשה נשאבו לקלחת ספק ביטחונית-ספק פרסונלית בין הבוס שלהם לרמטכ"ל. לאורך שנים, מערכות הביטחון הרחיקו את אנשיהם, ובצדק, ממאבקים מעין אלו. התקיימו אמנם תדריכים מקצועיים לעיתונאים עם גורמים שונים במערכת, אך לא לשם דיווידנדים תדמיתיים, תוך הצגת מערכות ביטחוניות אחרות באור שלילי. במובן הזה, המהלך של ראש השב"כ יורם כהן קירב אותם אל זירת התגוששות פומבית. לא זה מקומם ולא זה תפקידם.
השב"כ, כמו המוסד וגופים אחרים שהשתיקה יפה להם, מכירים את מגרש המשחקים שבו הם פועלים מאז הקמתם. הם מודעים היטב לעסקה כפוית הטובה והלא הוגנת שבה נשמע עליהם לרוב כאשר הם מפשלים, בלי לדעת כמה אנו חבים להם כציבור על כל ההצלחות הנסתרות מן העין.
הסלוגן "מגן ולא יראה" הוא נר לרגלי שירות הביטחון הכללי מזה שנים. בתקופת יעקב פרי כראש השב"כ בשלהי שנות השמונים הוא ניסה לייצר נוסחת עבודה אחרת מול התקשורת ובעצם מול הציבוריות. תחת כותרת ערטילאית של "כוחות הביטחון" הוא התיר להשתמש בשם המפורש שירות הביטחון הכללי לאחר פעולה נועזת כזו או אחרת של השב"כ. לאורך השנים, מאז תקופת פרי, ניסה השב"כ להלך בין הטיפות ולהתאים את עצמו למציאות התקשורתית המשתנה, תוך שמירה על נכסיה המודיעיניים של המדינה. לרוב, בהצלחה רבה. יחד עם זאת, השב"כ, כמו גם צה"ל אגב, נמצא בתנועת מטוטלת מתמדת בין סודיות מוחלטת לניסיון זהיר להיפתח. מדובר באיזון עדין ובגבולות חמקמקים של הגדרת כללי המשחק בהתאם למציאות המשתנה תדיר. מה שקרה השבוע הוא בעיקר חוסר איזון של המטוטלת הזו.
ראש השב"כ יורם כהן לא לקח בחשבון את העובדה שהניזוקים העיקריים בדרך כלל ממלחמות "גנרלים" מתוקשרות הינם האזרחים, שסומכים על ראשי המערכות שימקדו את כל משאביהם וזמנם לפעילות ולתיאום בין המערכות על מנת לספק לאזרחי המדינה את כיפת הברזל הטובה ביותר - מעטפת ביטחונית מלאה, שבה הכלל הסינרגי של כלל העוסקים בתחום הוא הכרחי. היו אלה מעל לכל טעות והפעלת שיקול דעת שגוי, שמוטב לתת להן לשקוע ובעיקר ללמוד מהן לבאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם