הסטטוס-קוו בהר הבית ממתי?
ראשיתו של הסטטוס-קוו בהר הבית טמון לכל הפחות כיובל שנים לפני מלחמת ששת הימים
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- פולין: נשלחה לחדר המתים, התעוררה וביקשה תה
- נתניהו מחזיק אצבעות: "בהצלחה לנבחרת שלנו"
כבר בשנת 1856 הותרה הכניסה להר הבית למבקרים שאינם מוסלמים, לאחר כשש מאות שנה שבהן היא נאסרה בידי הממלוכים והעות'מאניים ששלטו בארץ-ישראל. בניגוד גמור לנוצרים שהחלו לפקוד את הר הבית, אסרו רבני ירושלים על היהודים מלעלות אליו, פן תיטמא קדושתו (טומאת מתים). בניגוד לעמדה ההלכתית, מספר אישי ציבור יהודים מאירופה הפרו ביודעין את הפסיקה הרבנית מלבוא במקום הקדוש ובכך עוררו את זעמם של בני 'היישוב הישן' בעיר.
מסגד אל אקצא
צילום: איי.אף.פי
לעומתם הכיר הרצל את ההלכה ובביקורו בירושלים (1898) בחר להשקיף על מקום המקדש מבית הכנסת 'תפארת ישראל' (ניסן ב"ק) ברובע היהודי. בתחילת המאה העשרים התערער הטאבו, שאסר עלייה יהודית להר הבית. תהליך זה התרחש כתוצאה מהתפתחות 'היישוב החדש' בירושלים, מהתחזקות התיירות המודרנית לעיר, ומביטול הצורך ברישיון לביקור במקום הקדוש. אך גם לאחר-מכן נותר הכותל המערבי אתר התפילה והפולחן המרכזי ליהודים.
הבריטים משמרים את הססטוס קוו
לאחר כיבוש ירושלים בידי הצבא הבריטי (9.12.1917) במלחמת העולם הראשונה, הכריז הגנרל אדמונד אלנבי על כינון משטר צבאי בעיר. במסגרת זו ניתנה לבני הדתות והעדות השונות התחייבות לשמירת הסטטוס-קוו בענייני הדת במקומות הקדושים. מאוחר יותר קיבלה התחייבות זו יתר תוקף בסעיף 13 לכתב המנדט, וסימנה את המשך השליטה של מוסדות האסלאם במקומות הקדושים למוסלמים בעיר ובעיקר את המשך קיומם של ההקדשים המוסלמיים במתחם הר הבית.
בעקבות 'הצהרת בלפור' (2.11.1917) והישגי הצבא הבריטי בשדה הקרב במרחב בארץ-ישראלי, שלחה לשם ההסתדרות הציונית את 'ועד הצירים' בראשותו של ד"ר חיים ויצמן. בשיחות שניהל האחרון עם מנהיגים ערבים בקהיר (אפריל 1918), הוא עניין אותם בעבודתו של הוועד ומטרות הציונות, אולם לדבריו נפוצו בקרבם שמועות שווא כי הוועד קיבל את הסכמת ממשלת בריטניה להרוס את "מסגד עומר" (כיפת הסלע) ולבנות במקומו את בית המקדש. כבר בנאומו הראשון של ויצמן בירושלים (27.4.1918) בפני ראשי העדות הדתיות בעיר הוא ביקש להזים את אותן שמועות ובכך התווה את מדיניות ההנהלה הציונית לשימור הסטטוס-קוו במקומות הקדושים ולהבטחת חופש הפולחן בהם לבני כל הדתות:
"...ירושלים...עיר הק[ו]דש היא לנו [היהודים]. ולכן מס[ו]גלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום א[ו]פן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המושלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת-הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כ[ו]לם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוצאת חשדים מן הלבבות ותעורר בהם את התקוה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה" (מכון גנזים, כ22/1281-, נאום ד"ר ח' ויצמן מיום ט"ו אייר תרע"ח).
בשנים הבאות מדיניות זו הובילה את ההנהלה הציונית ואת ראשי 'המדינה שבדרך' להטיל את יהבם על הכותל המערבי תוך דחיקת הר הבית לשולי התודעה הלאומית היהודית. כך נעשה בניסיונות לרכישת רחבת הכותל ולפינוי שכונת המוגרבים וכן במאבק למימוש הפולחן היהודי במקום הקדוש, שקדם למאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) ונמשך בוועדות החקירה שהוקמו לבחינת הסיבות לפריצתן ועד לסיום תקופת המנדט.
שמר על הסטוס קוו בהר. חיים ויצמן ז''ל
ארכיון
תיירים יהודיים נכנסו להר
בעשור הראשון לשלטון הבריטי בארץ-ישראל התאפשרה הכניסה להר הבית לבני הדתות השונות במועדים קבועים ובתשלום. למרות ההסדר שנקבע בידי ממשלת המנדט נוצרו בפתחו חיכוכים בין מוסלמים ליהודים, שגלשו לעיתים לאלימות. בעקבות מאורעות תרפ"ט אסרה המועצה המוסלמית העליונה והנהלת הווקף על היהודים מלבוא בשעריו. איסור זה הוביל להתגברות המתיחות בין הצדדים בסוגיה גם בדרכי הגישה למקום הקדוש. עם זאת עדויות משנות השלושים מלמדות כי לתיירים יהודים מחו"ל ניתן יחס מועדף מצד המועצה המוסלמית העליונה והנהלת הווקף המוסלמי, שהתירו להם להיכנס להר הבית בתשלום, כך שלא אחת גבר ההיבט הכלכלי על שיקולים פוליטיים. אמנם לחיזוק הזיקה היהודית להר הבית במסגרת עממית, חודשו בתקופת המנדט מנהגים יהודיים קדומים שנתקשרו אליו, אך גם אלה נערכו בכותל המערבי.
עד לסיום תקופת המנדט
מכל האמור עולה כי ראשיתו של הסטטוס-קוו בהר הבית טמון לכל הפחות כיובל שנים לפני מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, היה זה אך טבעי, שהופנו כל הזרקורים אל עבר הכותל המערבי ולמען הרחבת רחבת התפילה בו. מאז הוא התקבע, כאתר ממלכתי המשמש לטקסים, עצרות, תפילות מיוחדות ולהשבעת חיילים. תוקף רשמי וסטטוטורי למעמדו כמקום קדוש ניתן לו ב-'תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים' (התשכ"ט – 1969 ו- התשמ"א – 1981), שבהן אין כל זכר להר הבית.
ד"ר דותן גורן, חוקר את המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת החדשה. עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה, אוניברסיטת בר-אילן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם