חוק הלאום: גם הצד היהודי כאן זכאי לחוק יסוד
פסקאות שלמות במגילת העצמאות עוסקות רק בזכות העם היהודי למדינה, אז למה לא לחוקק חוק בנושא? בלי אזכור לשוויון זכויות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם כותרות העיתונים לא ידושו יותר מדי בנושא. הפיגוע הרצחני בשגרירות הישראלית בבואנוס־איירס, שגבה את חייהם של 29 אנשים וגרם לפציעתם של 242, יככב למחרת בבוקר בעמודים הראשיים, לצד פיגוע דקירה כפול שהתרחש באותו יום ממש בעיר יפו. ארבעה חודשים לפני שממשלת שמיר מפנה את מקומה לממשלת רבין, בית המשפט העליון תופס את המושכות בלי שאף אחד שם לב. זמן קצר אחר כך יחבוק חוק היסוד הזה אח צעיר ששמו חוק יסוד חופש העיסוק, וביחד יכפיפו אליהם את כל חוקי המדינה.
זה ייקח עוד קצת זמן עד שהאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק יחשוף את הסוד הגדול: כנסת ישראל יכולה לחוקק חוקים, ובית המשפט יכול לבטל אותם. זכותו. הכנסת נתנה לו את הכוח הזה. היום הכנסת כבר לא רוצה לתת, וזה כנראה אחד מסעיפי האישום המובלעים בין שורות חוק הלאום שמבקש לבוא לעולם. לכאורה, חוק הלאום נראה מיותר ופרובוקטיבי.
הרי אותו אהרן ברק הבהיר כבר ב־2004 כי "ערכיה של ישראל כמדינה יהודית הם בעלי מעמד חוקתי־על־חוקי. הם משפיעים על פירושם של כל חוקי היסוד ומשפיעים בכך על חוקתיותם של כל החוקים... יש לראות בהם חלק מערכי היסוד של מדינת ישראל, ובכך גם חלק מהתכלית הכללית המונחת ביסוד כל טקסט משפטי בישראל" ("שופט בחברה דמוקרטית", 2004).
מנגד, אם גם הנשיא האקטיביסט הצהיר על עליונותם של הערכים הלאומיים הללו, מה יש לכולם נגד חוק היסוד "מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" שהגישו חברי הכנסת איילת שקד, יריב לוין ורוברט אילטוב? בדיוק זה: הגישו אותו חברי הכנסת אילת שקד, יריב לוין ורוברט אילטוב. החוק של אלקין, שהיה חריף יותר בלאומיותו, סחף אליו בכנסת הקודמת 20 מתוך 28 חברי הכנסת של קדימה, ובראשם ח"כ אבי דיכטר, שותפה של ציפי לבני למפלגת התנועה, שקידם אז את החוק לצד אלקין.
לבני, אגב, סירבה לחתום בעד החוק, סירוב שקדמה לו התלבטות לא קצרה. אז למה הם נזכרו להתנגד עכשיו, ועל מה הם נלחמים בחירוף נפש? בסופו של דבר, המלחמה היא על האקטיביזם השיפוטי. החתומים על חוק הלאום הנוכחי, המעודן, מסרבים בתוקף לצרף לחוק סעיף שיוסיף זכויות אדם חדשות בישראל. לא מפני שהם נגד זכויות אדם, אלא משום שיש כבר חוק כזה, ובית המשפט כבר הוכיח שהוא מכפיף אליו את כל שאר חוקי המדינה כרצונו. "מדינת ישראל מבקשת לאזן בין הפן היהודי שבה לפן הדמוקרטי", אומר ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת, שהיה שותף בניסוח החוק המונח על שולחן הכנסת.
"ואכן, יש חוק יסוד דמוקרטי שמעגן את זכויות האזרחים, וכעת מוצע חוק יסוד שיעגן את לאומיותה של המדינה כמדינה יהודית. אלא שמתנגדי האיזון דורשים להעצים עוד יותר את האקטיביזם השיפוטי בתחום זכויות הפרט כתנאי לאזכור זכותם של היהודים למדינת לאום. לא כך יוצרים איזון". אם לפשט את דבריו של בקשי, מה שהשמאל דורש הוא למלא כוס ריקה באופן שווה – חצי במים וחצי ביין. היא רק מתעלמת מהעובדה שלצד הכוס החצויה עומדת כבר כוס מים מלאה, נקייה מתירוש. את האיזון הבלתי מאוזן הזה החותמים על החוק מבקשים לסכל, כדי שחוק הלאום יהיה בעל משקל שווה לחוק זכויות האדם. למה זה חשוב? כותרת ביניים קצרה, וכבר חוזרים.
אם גם אתם הלכתם לאיבוד בתוך מהומת נחיצותו של חוק הלאום, אתם לא לבד. רוב עם ישראל לא מצליח להבין על מה המהומה ובשביל מה צריך לחוקק את המובן מאליו. רק מה, המובן מאליו כבר לא כל כך מובן מאליו. לפני 66 שנים וחצי דוד בן־גוריון הכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הוא גם הוסיף ש"מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו".
עד כמה יש תוקף למליצת צור ישראל היום? תבררו אצל אלוף משנה עופר וינטר. הפוסט־ציונות שהולכת ומחלחלת למיטב המפלגות היא איתות ברור לנחיצותו של החוק. מעל לכול, ההעמדה של חוק הלאום היהודי מול ערכי הדמוקרטיה כאילו היו שני ניגודים היא בדיוק הסיבה לכך שמדינת ישראל צריכה להיות מעוגנת בחוק כמדינה יהודית. אבל לא צריך להסתכל רחוק: נחיצותו של החוק כבר כאן. תסתכלו על סוגיית האריתראים, למשל.
מדינת ישראל קמה להיות ביתו הלאומי של העם היהודי, אבל מושכת אליה אלפי עובדים זרים מבקשי עבודה. חוק של הכנסת דורש את הגבלת הכניסה שלהם למדינת ישראל, במטרה להגן על הדמוגרפיה המקומית ועל דמותה של מדינת ישראל בכלל. בג"ץ, בשם חוקי היסוד הנוגעים לחופש העיסוק ולזכויות הפרט, בחר לבטל את החוק.
נוכחותו של חוק הלאום בזירה יכולה לשנות את העיוות הזה. נקודת מוצא חוקתית שקובעת שאופייה היהודי של מדינת ישראל צריך להילקח בחשבון כשמחוקקים חוקים אחרים, ובוודאי כשפוסלים אותם, הייתה יכולה לעשות את השינוי. סעיף שיגן שוב על זכויות האדם יבטל את החוק בתוך עצמו, ויאפשר לבית המשפט לכופף את כל שאר סעיפי החוק לסעיף הזכויות הזה. בהתחשב בנבחרת השופטים הנוכחית ובשיטת בחירת השופטים הקיימת, לא פלא שנבחרי הציבור האמונים על הרשות המחוקקת לא ששים להעניק לרשות השופטת עוד כלי שינטרל את פועלם. "חוק הלאום לא מבקש ולא מנוסח כך שיהיה בעל משקל מכריע בסוגיות בוערות", מבהיר בקשי. "הוא רק מבקש להיות בעל משקל כלשהו במערך השיקולים בחקיקה".
לצד חוק הלאום עומדת גם הצעתה של ח"כ רות קלדרון, המבקשת להעניק תוקף חוקי למגילת העצמאות. אגב, במגילת העצמאות המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה אף לא פעם אחת בשום הטיה, ובכל זאת היא מצליחה לככב כתורה מסיני גם בשיח המשונה של מתנגדי החוק. המגילה בהחלט עונה על הדרישות הציוניות של מגישי חוק הלאום, אך יש בה מוטיבים שגם החתומים על המגילה לא היו מוכנים לחתום עליהם כעל מסמך חוקתי.
"יש להבחין בין השאלה באילו ערכים אנו מעוניינים שינחו אותנו כחברה ובין השאלה באילו נושאים תפקידו של בית המשפט להכתיב לכנסת הכרעות ערכיות", אומר בקשי. "אלו שתי שאלות שונות לחלוטין. אין ספק שמגילת העצמאות מבטאת כראוי את ה'אני מאמין' של החברה הציונית בישראל, אבל מגילת העצמאות נכתבה כהצהרת כוונות ערכית ולא כמסמך חוקתי. רכיבים מסוימים בה כבר אינם אקטואליים בשום צורה. למשל, ההבטחה לכונן חוקה עד לאחד באוקטובר 1948".
וזה לא הכול וגם לא העיקר. כשבן־גוריון וחבריו הכריזו על "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור", הם ודאי לא התכוונו לאפשרות שהמדינה תהפוך למדינה ערבית, נניח. למעשה, פרשנות כזאת סותרת במהותה את ההצהרה שמדובר במדינה יהודית. לא נעים, לא תקין פוליטית, אבל עובדה ברורה.
רגע לפני ה"לפיכך נתכנסנו", אומרת המגילה: "ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל... הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". זו, בשורה התחתונה, מהותה של מגילת העצמאות. זו מהותה של הציונות כולה. זו לא תורה מסיני וגם לא תורה מבאזל, אבל זו הצהרת כוונות ברורה מאוד ממוזיאון תל־אביב, אייר תש"ח.
אני מאוד־מאוד אוהבת את השיר של עמיר בניון, "עומד בשער". אני גם מאוד־מאוד אוהבת את השיר "ניצחת איתי הכול", גם אם במשך שנים חשבתי שהמילים הם "וריחמת עליי כמו עז", עד ששירונט תיקן אותי ל"וריחמת עליי כמו אם". אני מאוד־מאוד לא אוהבת את השיר "אחמד אוהב ישראל".
רק מה, אני לא חושבת שהוא מסית נגד ערבים שעובדים אצל יהודים. מי שמסיתים נגד ערבים שעובדים אצל יהודים הם
יזהר אשדות הקים מהומה מימין כשהלחין ושר את "עניין של הרגל", שירה של אשתו אלונה קמחי. מדובר בשיר מחאה מכוער שמתאר את חיילי צה"ל כמי שהורגים ערבים מתוך הרגל, בלב גס ובאכזריות. השיר הזה נפסל לשידור בגלי צה"ל, ולמען האמת, הזוג המשורר חש מותקף למדי בעקבות התגובות על השיר. בשמאל הקיצוני, על גופי התקשורת המתוקשרים שלו, דיברו אז על סתימת פיות. השבוע דיברו על חציית הגבול של בניון. זהו, זה כל הסיפור. ליברליות בגרוש.
אקו"ם