פשרה טריטוריאלית היתה כבר חזונו של דוד בן גוריון
הניסיונות של נתניהו, בנט וליברמן לרשת את הארץ כולה ולשמור על ירושלים "מאוחדת" הם התעלמות פתטית מהמציאות הפיזית והדמוגרפית במרחב שבין הים לירדן
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- שמעון פרס נגד חוק הלאום: "עלול להפוך לסכסוך דתי"
- בארי: ירי לעבר ג'יפ צבאי, צה"ל השיב בירי טנק
בניגוד לסרבנות הערבית לכול רעיון של חלוקת ארץ ישראל לשני העמים באותה עת, המשיך בן גוריון וכתב "הסידור המיידי האפשרי היחיד, שיש בו יסוד של סוֹפיוּת, הוא הקמת שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית". ובניגוד לדמיונות של חלק ניכר מחברי הקואליציה בישראל כיום, הרואים בירדן את המדינה הערבית- פלסטינית, הקפיד בן גוריון והדגיש כי "...בוודאי יש ליישוב הערבי בארץ זכות להגדרה עצמית, ושלטון עצמי, לא נעלה על דעתנו לקפח זכות זו או להמעיטה."
מכתב זה לא היה פרי "אהבה מאוחרת" של התנועה הציונית לזכויותיהם הלאומיות של ערביי ארץ ישראל, למרות שבעדותו של חיים ויצמן בפני הועדה האנגלו- אמריקאית, שנה קודם לכן, הוא סבר שאי הקמתה של מדינה יהודית יהיה "עוול גדול" אך גם הכיר בכך שאי הקמתה של מדינה ערבית יהיה"עוול קטן". הכרה שהולידה את אימרתו ההיסטורית המכירה בתקפותם של שני הנארטיבים והדרישות הלאומיות של הצדדים "צדק (יהודי) בצדק (ערבי) נגע".
עיקרו של מכתב זה היה תוצר של ראיה מפוכחת את המציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה - השואה, מאבקה של התנועה הלאומית הערבית, הרוב הערבי המכריע בן שני שלישים באוכלוסיית הארץ והבעלות הערבית על 90 אחוזים מהאדמות הפרטיות בה. בן גוריון ואחרים הבינו כי הסיכוי להקמתה של מדינה לעם היהודי מחייבת תפיסה מדינית מעשית של "חצי תאוותו בידו".
תובנה זו היא שהדריכה
בחלוף הזמן היוצרות התהפכו. מהצד הפלסטיני נדרש כמעט יובל שנים להתפכחות הפלסטינית בהנהגת אש"ף וההכרה כי הטרור והאלימות לא יכריעו את ישראל הנהנית מעליונות צבאית ומתמיכה בינלאומית בקיומה בגבולות 1967, ולא יביאו להקמת פלסטין אחת מן הים ועד הנהר. הוויתור ב-1988 על 100% של המולדת פלסטין היה נדרש עבור הקמתה של מדינה פלסטינית על 22% מהארץ.
הניסיונות של נתניהו, בנט וליברמן לרשת את הארץ כולה ולשמור על ירושלים "מאוחדת" הם התעלמות פתטית מהמציאות הפיזית והדמוגרפית במרחב שבין הים לירדן, ועיוורון מדיני ביחס להזדמנויות ולאיומים שהמזרח התיכון מייצר תמיד. אין בישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי לענות על כולם ולהרגיע את בליל האינטרסים המזעזעים את יציבות המרחב. אך יש בו כדי "...לאפשר לשני העמים לתפוס את מקומם כאומות עצמאיות בקהילה הבינלאומית..." כמטרתה של החלטת החלוקה, וזאת ניתן להשיג רק באמצעות הסדר קבע העונה על האינטרסים המהותיים של הצדדים, והמניח לנארטיבים הלאומיים המנוגדים רק לעטוף אותו בהצהרות הנחותות משפטית מהסכמה משותפת על סוף התביעות וקץ הסכסוך.
סופיות זו היא שתאפשר לישראל לקיים את הסכמי השלום עם ירדן ומצרים, לכונן בריתות מול האיומים המשותפים כאיראן ודאעש, לשמר את הברית האסטרטגית עם ארה"ב ולהתמודד עם האתגרים החברתיים, הכלכליים והמוסריים של החברה הישראלית שרבו עד מאוד.
שאול אריאלי הוא אל"מ (במיל') וחבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם